לאן כדאי ללכת?
אומץ
נכון לעכשיו זהו הסרט הטוב ביותר שראינו. סרט שבמרכזו יריבות בין שני אחים. אלפרד מתעב את אחיו הבכור יורק. מאז שיורק חזר מאמריקה, ניהול העסק המשפחתי מתחלק בין שניהם. אלפרד היה מעדיף את המצב אחרת, אך הוא גם נהנה ממלחמת הכוחות. נסיעה שגרתית ברכבת מעמידה את חייהם במבחן: יורק מתעמת עם קבוצת נערים אלימה שהטרידה נוסעת תמימה, ובעודו נלחם, אחיו ספק משותק מפחד, ספק לא מוכן להסתכן, עומד מהצד וצופה ללא מעש כשקבוצת הצעירים מעיפה את יורק מהרכבת. לאחר שהאירוע צולם והועלה ליוטיוב המקומי, הוא מנסה להתמודד עם הבושה, והבוז שלו הוא זוכה מאנשי הכפר כולל אביו ואשתו. ואולי הוא גם חש צער.
במאי: גרג זגלינסקי (פולין, 2011)
דרייב (DRIVE)
אם כבר סרט מסחרי בפסטיבל קולנוע איכותי - אז שיהיה מסחרי איכותי, וכזה הוא הסרט "דרייב" (בסוף החודש על המסכים בישראל), שנראה כמחווה לתקופת הזוהר של הקולנוע האמריקני - אי שם בשנות ה-70, רק עם הקצב המהיר של סרטים בני-זמננו.
יוצרי הסרט ספוגי ההשראה, התסריטאי חוסיין אמיני והבמאי הדני ראפן ("ברונסון", "ולהלה"), אף הרחיקו לכת עם האלימות שאפיינה את הקולנוע האמריקני בזמנו, וניסו לשוות לתוצאותיה המדממות ממד של אמנות. חזון העצמות המרוסקות, או משהו בסגנון הזה.
כשהסרט יגיע לארץ הוא ודאי יוגבל לצפייה לגילאי 18 ומעלה, והפסטיבל הוא הזדמנות לצפות בסרט ללא "חסדי" הצנזורה. מדובר בקולנוע מעולה, שעליו זכה ראפן בפרס הבימוי הטוב ביותר בפסטיבל קאן האחרון.
במאי: ניקולאס וינדינג ראפן (ארה"ב, 2011)
מריקה, מריקה
כמה חבל שהבימאית סופי שוקנס לא מגיעה להתארח בסוכת הפסטיבל. יש הרבה שאלות לשאול אותה על הסרט המצוין שכתבה וביימה בכישרון כה גדול, החושף יכולת ביטוי אמנותית, עשירה בדימויים מקוריים. הבולט בהם יכול היה להתפרש כאירוני: מריקה, הדמות הראשית, עובדת בייצור ידני של שוקולד בבית חרושת מקומי. היחס אל העובדות מצד המנהל משפיל, תהליך הייצור מונוטוני ושוחק. עולם של שוקולד שכלום בו אינו פחות מאשר מר. כזה הוא עולמה של מריקה בת ה-20, המוצאת את עצמה נמשכת אל גברים שגילם משולש מגילה. תסביך אב מוכר, אך רק לכאורה.
אביה, סופר רגיש ומוכשר, נפטר בטרם הספיקה להכיר אותו וכשמגיע ג'ייקובי, חבר ותיק ששימש כעורך הספרותי הנאמן של האב, אמה של מריקה עושה ככל שביכולתה להרחיק אותו מבתה. ויש לה יותר מסיבה אחת לעשות זאת. אל תחמיצו.
בימאית: סופי שוקנס (בלגיה/גרמניה, 2010)
הסרט הנמכר ביותר בעולם
דוקומדיה סטירית מבית היוצר של השרלטן שחבט במקדונלד'ס ("לאכול בגדול"- הלהיט שבו "הוכיח" סופרלוק כי אכילה יומיומית של ההמבורגר הפופולארי לא בריאה גם לראש). מאז סופרלוק התבגר, אך הוא עדיין לא לוקח את עצמו ברצינות, וזאת על אף הרושם ההפוך שהוא מותיר על כל היתר. זה סוד קסמו, זה מה שעלול לחסל את הקריירה שלו בסופו של דבר, אבל בינתיים נראה שלדוקומנטריסט השנון והשנוי במחלוקת לא אכפת מזה, כי יש לו מסר חשוב להעביר, והוא מעביר אותו בצורה מבדרת להפליא.
הסרט הוא בבחינת חובה לכל פקידי הרגולציה בענף הטלוויזיה בישראל, הוא יגרום לאלו לתחושות אשם על תפקודם הלקוי: הוא חושף את נבכי השיטה ואת תוצאותיה. הסרט הוא אמריקני, אך השיטה פועלת היטב ובאופן די זהה במחוזותינו. סופרלוק משוטט במחוזות תעשיית הבידור האמריקנית, שיטוט אל מאחורי הקלעים המתעד את הזניית התכנים לטובת פרסומות סמויות. הוא מגחיך את גופי השידור ומפיקי הטלוויזיה תאבי הבצע, המוכנים למכור את שאריות נשמתם, גם מול המצלמה, בעבור שטרות של כסף. הוא מגחיך בהנאה גם את עצמו, דבר המשרת היטב את הפן הבידורי ואת ההמחשה, ובעיקר את מימון הפקת הסרט: הוא משכנע ספונסרים לשלם לו בשביל שיעשה פרסומת סמויה בסרט שלו, והוא אכן עושה את הפרסומת - בסרט הזה ממש. כך הוא לועג לשיטה, ובמקביל הוא משתמש בה ולועג לעצמו.
במאי: מורגן סופרלוק (ארה"ב, 2011)
לאן לא כדאי לא ללכת?
נסיכה קטנה שלי
אשת חיי חברה אגוצנטרית הופכת לצלמת מבוקשת בעקבות סדרה ארוכה של צילומי אופנה שבהם בתה היפה, בת ה-10, מופיעה בתנוחות בעלות קונוטציה מינית מובהקת: תנוחות מפתות, עם מעט בגדים וגם בלי, עם גברים וגם בלי. האם מפעילה על הבת מניפולציות, מכנה אותה "הנסיכה הקטנה שלי", כך שגם התנגדות הבת לצילומים היא זמנית בלבד. הסיפור התרחש במציאות, והנסיכה הקטנה גדלה והפכה לבימאית קולנוע, וכבר בסרט הביכורים שלה היא מספרת את סיפורה האישי. למעשה, היא לא מספרת כמעט כלום. במקום שהמעשה של האם ישמש כרקע לעלילה - בין אם גלוי ובין אם עמום, עלילה שהעיקר בה הוא ההשפעה של תקופת הילדות הזו על חייה של הבת בשלבים מאוחרים יותר ועל השפעת אותה תקופה על היחסים בין הבת לבין אמה, הריטואל המעגלי חוזר על עצמו פעם אחר פעם לאורך הסרט, וזאת משום שהעלילה נעה על ציר זמן אחד. הבחירה השגויה הזו מביאה לכך שהעלילה, כאמור, לא מתפתחת לשום כיוון, והעניין בסיפור חולף כבר למן תחילתו. חבל. בטוח שיש לתסריטאית-בימאית מה לספר מעבר למה שנראה כצורך (מוצדק) לנקום באמה.
בימאית: אווה יונסקו (צרפת, 2011)