ערב ראש השנה קיבלתי שיחת טלפון מפקידה מאוד סימפטית בסניף הבנק שלי מזה 28 שנה. היא בעצם התקשרה לוודא שאני עוקב אחר חשבון העובר ושב שלי, מאחר שאני לא פוקד את הסניף פיזית אלא רק משתמש בשירות האינטרנט.
אחרי שהבהרנו שהיא יודעת ואני יודע מה יש בחשבון, שאלתי אותה איך אני עובר לסניף שקרוב למקום מגוריי. היא אמרה שזה מאוד פשוט, רק כמה פעולות קטנות שאחריהן ניתן לגשת לסניף החדש. שאלתי אם לא ייעלבו, הרי אני בסניף זה מנעוריי - והיא ענתה כי "ממש לא, ניעלב רק אם תעבור לבנק אחר".
"אם כבר אנחנו מדברים", אזרתי אומץ, "בבנקים אחרים נותנים הטבות די משמעותיות למי שנמצא בפלוס בחשבון, ואני הרי בפלוס רוב הזמן. אז אולי בכל זאת אני אחפש לכסף שלי בית אחר".
הפקידה לא איבדה עשתונות. "ואם אתן לך מתנה לראש השנה פטור מדמי ניהול לשנה הקרובה?", היא שאלה בנינוחות.
בלי היסוס, בסגנון האימפולסיבי של קרמר מ"סיינפלד", מיד אמרתי תודה, הוספתי ברכת שנה טובה ורצתי לספר לחבר'ה. חישבתי את סך העמלות ששילמתי רוב שנותיי (אלפי שקלים) ואת המתנה הצנועה לחג שקיבלתי מאותה פקידה (מאות שקלים) - והגעתי למסקנה שזו לא מתנה בכלל. פלא שיש בנו כל-כך הרבה רגשות שליליים כלפי מנגנון עצום וחזק, שיש אומרים שאי-אפשר לנהל את החיים בלעדיו, והוא אכן הוא מתנהג כך?
סכומים עצומים של כסף מרפדים את האגו ואת הפחד של מנהלי הבנק ובעליו - סכומים עצומים מאנשים קטנים שעובדים כל חייהם ומנסים לחסוך פרוטה לפרוטה ולא מצליחים. ואילו אותו בנק אוסף מכל אחד ואחת מאתנו פרוטה לפרוטה מדי חודש - ויוצא לו מזה מיליארדים.
אז אם אתם מתמידים שנים באותו הסניף, יש לכם פלוס בחשבון בדר- כלל, ואתם לא עושים שטויות עם הכסף שלכם, ומצד שני לא מוכנים לתרום כסף למוסד שמרוויח מיליארדים - תרימו טלפון לפקידה בסניף שלכם, תברכו אותה בשנה טובה ותגידו לה שהשנה אתם לא משלמים דמי ניהול כי מגיע לכם. כן, ככה, בלי להתבייש. אם לי נתנו, גם לכם מגיע.