פרופ' דן שכטמן, חתן פרס ישראל לכימיה: "כמדענים וכאנשי אקדמיה, הרגשנו מושפלים ממש על-ידי הממשלה ומשרד ה... לא משנה כרגע מי, מפני שלא נראה שהיא ראתה חשיבות בפעילות שלנו... וזה התבטא בקיצוץ דורסני בתקציב.
"היו שבע שנים רעות במערכת ההשכלה הגבוהה, מ-2003 ועד לפני כשנה. קיצוצים אדירים בתקציבים. אוניברסיטאות פיטרו או נפטרו מחברי סגל, ולא לקחו אחרים תחתיהם. מצב גרוע מאוד. בעיקר הרגשה של זלזול באקדמיה. וזה גבל בעלבון חריף. ואני מדבר כמובן בשם עצמי".
ציפי ברנד-פרנק, שסרטה "גוגל בייבי" זכה בפרס האמי: "קיבלתי טלפון משר החינוך גדעון סער, ואמרתי לבעלי שאני מרגישה כמו יעל ארד באולימפיאדה. אמרתי לסער שחבל שאנחנו צריכים לקושש הכול לבד. הוא אמר שהוא יודע. זה לא חדש לאף אחד... אני כבר אדישה לזה. לקחתי סיכון כלכלי ולא קיבלתי כסף מהקרנות בתחילת הדרך, אבל אני אסירת תודה לקרן רבינוביץ', שעזרה לי בסוף בסכום קטן שנקרא תקציב סוף הפקה".
שמואל מעוז, שסרטו "לבנון" זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה: "למרות הזכייה בונציה ושאר הקבלות שיש לי, עדיין לא הגעתי למצב שבו אני יכול לשבת בישראל ולכתוב, בלי לעשות הפסקה כל שבועיים כדי לביים סרט תדמית או פרסומת בשביל הפרנסה. בישראל לא מתייחסים למה שאני עושה כאל עבודה רצינית, אפילו שתסריט אחד שלי מספק עבודה למאתיים ישראלים.
"יש תחושה של עליהום על יוצרים ושחקנים. מספיק לראות את הטוקבקים על אמנים שמחרימים את אריאל כדי להבין את האווירה כלפינו. ברגע שהלך הרוח הוא שאנחנו חבורה של בוגדים, אז לתמוך בנו, גם כלכלית, זה לא פופולרי".
בוריס גלפנד, בכיר שחמטאי ישראל: "כשזכיתי קיבלתי טלפונים מכולם - ראש הממשלה, הנשיא והרבה שרים. בטח שהייתי שמח לקבל מהם גם תמיכה כספית כשצריך. הרי מה שמקבלים מהמדינה זה בדרך כלל משפיל, כי זה כמעט לא קיים. אבל אני מנסה להתרכז במה שאני עושה ולא באיך היה יכול להיות".
נטע ריבקין, המדליסטית הראשונה באליפות העולם בהתעמלות אמנותית: "ברור שאני חושבת שהמדינה צריכה להשקיע יותר בספורט בסדר גודל שלי. ככה זה מתנהל פה. ואני לא באה להוציא עכשיו רוגז ועצבים, כי אני צריכה שיהיה לי ראש פנוי לאימונים".
הכתבה המלאה - במגזין G