המאמר פורסם בגיליון אוקטובר של מגזין פירמה
בזמן האחרון מכורי הפייסבוק גילו את החבר עוזי וייל. האיש שמזוהה עם המדור המיתולוגי "השער האחורי" שהופיע במשך שנים ב"העיר" וכלל ציטוטים של שלל דמויות פיקטיביות, וכמובן עם "החמישייה הקאמרית".
וייל, מצדו, גילה את היתרונות שבכתיבה לא מחייבת של סטטוסים. לאחר שנים בהן היה נדמה כי הוא מוריד פרופיל, הוא הפך לאחד הפובליציסטים הבולטים של הרשת החברתית ולמי שמצדיק יותר מכל את הכפתור החדש "סובסקרייב".
וייל, סופר ותסריטאי, עובד בימים אלה במרץ על כתיבת העונה הבאה של "המשרד" בעבור yes. הוא מסביר את התחיה המחודשת של רוח "השער האחורי" בעמוד שלו על עמוד הפייסבוק שלו בצורך להתאוורר.
"השתעממתי. אני עובד נורא קשה על 'המשרד'. מדי פעם אני צריך פשוט להתאוורר איכשהו, או שעובר לי איזה רעיון אחר בראש, ואני יודע אם אפתח אותו יותר מדי, אני אסטה ממה שאני עושה. אז מדי פעם אני משחרר רעיונות שעולים לי במוח תוך כדי עבודה".
נחמד הרעיון להתאוורר מכתיבה באמצעות כתיבה.
"אני יכול לספר לך דברים אחרים שאני עושה, אבל זה לא לעיתון".
וייל פתח יוזר בפייסבוק כבר מזמן, והעמוד שלו לא התאפיין בפעילות רבה, מעבר לאישור של הצעות חברות שזרמו אליו. פתאום, בתקופה האחרונה, הוא החל להעלות סטטוסים ובהם דמויות מימי השער כמו שלום טוקשה, וגם דמויות חדשות, כמו חגית, דנה רובננקו, טרכטנברג האחר ו"הדמוגרף של נתניהו", שלפי וייל מרגיע את הבוס ב"עזוב, הישראלים החדשים ימותו במלחמה עם טורקיה".
הטקסטים של וייל מביאים עוד ועוד קוראים כל יום. גם מספר התגובות של הגולשים להומור העוקצני שלו הוא גדול יחסית. כולל הטוקבקיסטים הבוטים שתמיד ימצאו עם מי להתכסח. וייל לא נוטה להשתתף בתגובות.
"מבחינת הסדר והחוק, אני נותן לכולם להתבטא עד שהם מתחילים לדבר לא יפה. זו הגאוניות של הפייסבוק, שאתה פשוט יכול להעיף מי שמתנהג לא יפה. אבל אם מישהו אומר שזה לא לטעמו והוא מנמק, שיתווכח. אין לי עניין לצנזר. מי שמעליב אנשים אחרים, או מלכלך סתם כדי ללכלך - שילך לחפש את החברים שלו במקום אחר".
אל הדמויות שנולדו בפייסבוק הוא מתייחס בקלילות. לא ממש "השער האחורי - הדור הבא".
כותבים מוכשרים מהקליבר של וייל נוטים לא לשחרר מכישרון הכתיבה שלהם סתם ברשת. זו הפרנסה שלי, הם אומרים, אני לא אתן את זה סתם ככה בבלוג. אצל וייל גם כאן הקלילות מנצחת.
"אני עושה את הדברים האלה גם ככה עם החברים שלי ב-SMS. זה באמת לא משהו שאני משקיע בו יותר מדי מחשבה ותכנון. זה משהו כיפי, אלתור יומי שמתייחס לאנשים שבאים בראש יותר פתוח".
ההבדל הנוסף מהכתיבה של "השער" הוא ברמת המחויבות. "זה לא עמוד בעיתון. זה כאילו שהתיישבתי ברחוב והתחלתי לנגן, ומתאספים אנשים, ואני מאלתר על הרגע. וזו לא הסימפוניה התשיעית של בטהובן. זה כזה שטות נחמדה. אז השתעשענו, והיה נחמד, ויאללה, יש עוד עבודה לעשות".
ולמרות הקלילות, וייל מוצא לנכון להגיד משהו קצת יותר דעתני על תוכן בכלל ועל צריכת תוכן איכותי. "תוכן הוא תוכן. הוא תופס לך איזה מקום במוח ואיזה זמן ביום. אבל אם אתה קורא הרבה שטויות והרבה דברים לא טובים, אתה מתרגל שזה סתם מילים. וזה מאוד בעייתי".
מה הפתרון?
"הנשק היחיד הוא בידי הקורא - לא לקרוא דברים סתם. הקורא המודרני חייב להיות הצנזור של עצמו".