כמה מנדטים יש למחאה? זו השאלה שהופכים בה במפלגות המתכוננות לאפשרות שהשנה הנכנסת תהיה שנת בחירות; בתקשורת המדרגת מנצחים ומפסידים; במטות המחאה ובין הרבבות שלא החמיצו עצרת. הסוקרים כבר מציגים את מדדי הפופולריות של מנהיגי המחאה, והציבור מתיידד עם הידוענים החדשים ותוהה אם ניתן בכלל להטמיע את הדרישות לצדק חברתי אל תוך המערכת הפוליטית.
אבל מאחורי השאלה הזו, המתבקשת, מסתתרת סכנה שממעטים לעסוק בה: האם תשרוד המערכת הפוליטית הרעועה את הגל המסתער עליה, ומה תהיה השפעת המחאה על איכות השלטון בכנסת הבאה.
גל המחאה הנוכחי מבטא ציבור שגם אם הטיל פתק ביום הבחירות, אין לו כמעט נציגים בכנסת. זה לא מפתיע, לנוכח העובדה שרשימות המפלגות הגדולות מתבססות על קבלני קולות, ואלה שחתומים על טופסי ההתפקדות למפלגה דמוקרטית אינם בהכרח פעיליה, וספק אם הצביעו עבורה לכנסת. אנשי המחאה מבטאים ציבור רחב, מודאג ולמוד אכזבות מן המערכת הפוליטית, שממנה הדיר את רגליו.
עכשיו, אחרי קיץ ה-300,000 וראשית "המהפכה התודעתית" שהציבור הזה חולל, מתחילה מערכת הפוליטית לספור את מאגר הקולות שהתגלה בלי לדעת בדיוק איך לגשת אליו. הרי עם פרוץ המחאה הסתגרה הכנסת בפגרתה ומרבית חבריה לא העזו להתקרב לאוהלים או להיראות על הבמות.
מפלגה חברתית חדשה?
הסקרים שנעשים כעת, כשהמערכת מבעבעת, אינם יכולים לספק נתוני אמת על השפעת המחאה על דפוסי ההצבעה. הסוקר רפי סמית נותן בסקר ל"מפלגה חברתית חדשה" את פתקי ההצבעה של רבע מכלל הציבור, ובו נכללת מחצית ממצביעי מפלגת העבודה.
נראה, שעל קולות המחאה ייאבקו הן המפלגות הקיימות והן גם לפיד ודרעי, שדובר בהם חודשים לפני הקמת האוהל הראשון. זאת, כשעדיין לא ידוע אם ירוצו במפלגה קיימת או שיקימו מפלגה עצמאית. וכל זה עוד לפני שמנהיגי המחאה החליטו, כיחידים או כקבוצות, אם להקים מפלגה או להתמודד על מקום במפלגה קיימת.
סקר סמית מלמד על אהדה רבה לרעיון שדפני ליף, איציק שמולי וחבריהם יחליפו את הפוליטיקאים הקיימים, אבל לא בטוח שליף מתלהבת מן התפקיד שהנשאלים בסקר מועידים לה, ולא בטוח שהיא מתאימה לכך. ייתכן שקהל המחאה אכן מייחל למפלגת צדק חברתי גדולה אחת שתחליף את המפלגות הקיימות. אבל ספק אם מפלגה כזאת יכולה להתגבש לזהות פוליטית בת-קיימא.
סביר יותר שציבור המחאה יתפצל בין רשימות שונות שיתמודדו בלי מצע רעיוני מקיף המאזן בין חוץ וביטחון, שלום ושטחים לבין כלכלה וחברה. קשה לנחש כמה מפלגות ירוצו לכנסת במקרה כזה, וכמה קולות ילכו לאיבוד. אבל מתוך התוהו ובוהו שיתחולל תתבהר סכנה גדולה: ככל שירבו הגופים המתמודדים, כן יקטנו הסיכויים שמפלגת השלטון בכנסת הבאה תהיה גדולה מ-20 מנדטים.
זו תהיה קטסטרופה, שמשמעותה סוף הפוליטיקה שהכרנו. דייסה של שש עד שמונה מפלגות בינוניות בנות 10-15 מנדטים היא אסון לאומי. מרשם מובהק לקואליציות רעועות, למפלגת שלטון שלא תוכל לשלוט, ולאופוזיציה בלתי מתפקדת. בנסיבות כאלה הצדק החברתי לא יוכל כלל להגשים את עצמו.
דווקא כדי להשיג צדק חברתי חייבים כל השחקנים על מגרש המחאה והמצטרפים למערכת הפוליטית להתכנס אל תוך המפלגות הקיימות. וכך גם הבוחרים - כל אחד על-פי זהותו - ללייבור, לליברלים, לשמרנים.
אלה הפלטפורמות הרעיוניות שמזינות אל כל הדמוקרטיות בעולם המפותח, ואין סיבה שנזדקק כאן ליותר מזה. אם סימני הבגרות של מערכת פוליטית היא ביצירת גושים גדולים - שלטון ואופוזיציה, המתחלפים ביניהם על-פי הנסיבות - המערכת הפוליטית שלנו חוזרת לשלב האינפנטילי. ממפלגות מצרפיות קלאסיות, המערך מול הליכוד, למפלגות מגזריות קטנות עד בינוניות המשווקות סחורה דומה, כשאף אחת לא יכולה להוביל, וחלקן בקושי שורדות.
הכתובת על הקיר ברורה: טעות מרה היא להקים מפלגות חדשות. ההיסטוריה של הדמוקרטיה הישראלית מלמדת כי ללא הפלטפורמות הרחבות של הגושים הפוליטיים הקלאסיים - אין משילות. אם בשנות ה-70 השכילו מפלגות עוינות כמפ"ם, מפא"י, אחדות העבודה והפרוגרסיבים לחבור למערך אחד; והליברלים הבינו שעתידם הוא בהתחברות לרוויזיוניסטים ובהקמת הליכוד, למה היום - כשההבדלים קטנים בהרבה משהיו אז - הן לא יכולות?
הכותב הוא מנכ"ל "ישראלים להצלת הדמוקרטיה", עמותה המקדמת תיקונים בשיטת הממשל