"שקלתי בעצמי להוביל מהלך של התפטרות המונית בזמן הקיפאון במשא-ומתן עם האוצר על הסכם השכר שנחתם" - כך חשף אמש (ג') בראיון בלעדי ל"גלובס", לראשונה מאז שהמשבר נכנס לשיאו, יו"ר ההסתדרות הרפואית, ד"ר ליאוניד אידלמן.
ב-25 ביולי היה אידלמן קרוב מאוד לחתימה על טיוטת הסכם שכבר גובשה, אבל קולות ההתנגדות מצד הרופאים במרכז הארץ, שזעמו על כך שתוספות השכר המשמעותיות ניתנות בעיקר בפריפריה ולמי שעוסקים בשורה של מקצועות במחסור, גרמו לו לשנות כיוון.
"הצעד הזה של התפטרות היה רק אחד הכלים שהיו לנו בארגז כצעד ארגוני, אבל בסוף החלטתי שזה לא מתאים", מסביר אידלמן. "אני חושב שזה צעד מאוד קיצוני לעולם הרפואה, עם השפעה בלתי צפויה. אלה דברים שיוצאים מכלל שליטה ואף אחד לא יודע איפה זה ייגמר וכמה קורבנות יפלו בדרך".
"חשבו שאפשר להשיג הכול"
- ואז נפלה ההחלטה שלך לפתוח בשביתת רעב?
"היו לי בעצם שתי אלטרנטיבות: ללכת לצעד קיצוני של נטישת בתי החולים, תוך סיכון חיי אדם, או צעד קיצוני אחר של שביתת רעב, שבה רק אני זה שמסתכן. שבתתי 11 ימים, ומי שמבין יודע שאחרי מעל שבוע של שביתת רעב כבר מצטברים נזקים רפואיים. אני לא רוצה לפרט יותר, אבל אני לא יודע אם הנזקים האלה יחלפו, אם בכלל".
- אבל ההתפטרות הזאת כבר מוכיחה שהרופאים קרובים כעת להישגים נוספים מעבר להסכם. אולי טעית? אולי זאת הדרך?
"אני לא חושב שאפשר היה לעלות גבוה יותר ממה שסיכמנו, 2.6 מיליארד שקל. שים לב שעכשיו מדברים על מקסימום 200 מיליון שקל נוספים, שזה תוספת של אחוזים בודדים. גם אחרי שביתת הרעב האוצר הסכים לעוד כמה אחוזים בודדים, ואני מזכיר לך שהבשורה הגדולה ביותר אחרי אותה שביתה הייתה תוספת של אלף תקנים והגבלת מספר התורנויות - שזה בדיוק מה שהמתמחים ביקשו. בדיעבד נדמה לי ששום דבר לא היה משנה את התמונה, הם היו נחושים ללכת לצעד הזה בעקבות ציפיות מאוד גבוהות, כל אחד חשב שאפשר להשיג הכול".
- דיברת בבית הדין לעבודה על כך שהיו "אנשים" שציפו שההסכם יכלול שר"פ (שירות רפואי פרטי) בבתי החולים. אז עכשיו כשמנהלי בתי החולים במרכז לא קיבלו, הם מתנקמים, ולא חשוב המחיר?
"כן, זה כנראה נכון. תראה, אני פריק של היסטוריה וזה ידוע שבמלחמות הגדולות החיילים תמיד מפתחים ציפיות שאחרי המלחמה הכול יהיה לטובה, בין היתר כי הם שומעים מגבוה שזה אפשרי. כי יש כל מיני גנרלים שמשדרים להם מסרים שמאפשרים לאנשים להאמין שהכול אפשרי. ומאבק שנמשך 158 ימים הוא מהרבה מבחינות כמו מלחמה".
"קטסטרופה מתגלגלת"
- למה לא הלכת לבוררות באותה נקודת זמן שהבנת את גודל ההתנגדות של רופאי המרכז? הרי זה היה חוסך ממך את כאב הראש, לא?
"אין ספק שזה היה חוסך לי כאב ראש. גם היום אומרים לי מתנגדי ההסכם: 'בוא נלך לבוררות'. אבל ללכת לבוררות, פירושו של דבר זה להטיל את כל האחריות על גורם שלישי במקום לקבל החלטה שאינה פשוטה, ובה כל כובד האחריות עליי. לא היה לי צל של ספק: אף בורר לא היה נותן לנו תוספות של 47%, נוסף לתקנים ולהטבות נוספות. היו לי שתי אפשרויות: או להעביר את כל האחריות לבוררות ולצאת מהמשחק; או לקפוץ לתוך המים הבוערים. אני בחרתי באפשרות השנייה, הקשה יותר".
- מה גרם לך להעניק תוספות שכר גבוהות יותר לפריפריה? לא ידעת שזה מתכון לכעס במרכז?
"אני ראיתי שם מנהלי מחלקות, הרבה אחרי גיל 50, שעושים חמש תורנויות בחודש ממש כמו מתמחים. ולא בבית חולים אחד: בנהריה, בפוריה (טבריה), בביה"ח העמק (עפולה). מה שקורה שם זה קטסטרופה מתגלגלת זה שנים. מראש אמרתי לרופאים בדיוק מה נדרוש, ואמרתי את זה לאורך כל המאבק ובכל הפגישות השונות. אמרתי להם שניתן יותר לפריפריה ויותר למקצועות שיש בהם מחסור ברופאים. אבל הם פיתחו ציפיות אחרות, וגם לא האמינו שאלה כוונות אמיתיות.
"יש רופאים במקצועות מאוד מבוקשים שאומרים לנו עכשיו: 'בגלל שכירורגיה כללית הוכרה כמקצוע במחסור, צריך להכיר גם בנו, כי בסוף כולם ילכו לכירורגיה כללית ואנחנו נהיה במחסור'. אני שומע היום מרופאים בפריפריה שבפעם הראשונה לא הסתפקנו במילים גבוהות. הם לא האמינו, הם חשבו ששוב אלה דיבורים בעלמא. זה הסכם ראשון שעושה צדק חברתי, וזה צדק חברתי אמיתי".
- אז אנחנו עדים כאן למאבק של מדינת תל אביב?
"עובדתית, אנחנו רואים שבבתי החולים במרכז יש קבוצות של רופאים מאוכזבים, כי הם חשבו כנראה שהיה צריך לסיים עם הסכם אחר. זאת למרות שהם מודים כי ידעו מראש מהן המטרות שלנו. אחת מהמטרות שהצגתי עוד הרבה לפני ההסכם הייתה שכדי להציל את המערכת הציבורית, צריך ליצור מצב שבו אנשים יהיו מעוניינים לעבוד במערכת הזו - והכלל הוא שמי שעובד יותר צריך להשתכר יותר. זה השינוי. אז ברור שבמקומות עם אלטרנטיבת השתכרות גבוהה מחוץ למערכת, כלומר בפרקטיקה פרטית, שם ההתנגדות הגדולה.
"בפריפריה אנשים יעמדו בתור כדי לעשות 'תורנות חצי' בתעריף הגבוה שקבענו בהסכם, כי אין להם אפשרות להשתכרות מחוץ למערכת. במרכז, לעומת זאת, רמת הציפיות היא אחרת כי הם עושים השוואה אחרת. הם עושים השוואה למערכת הפרטית. הם רוצים לקבל בבית החולים הציבורי בדיוק את מה שהם יכולים לקבל בחוץ, ואני מסופק אם זה ריאלי".
"אני מרגיש את הטרגדיה"
- אתה מרגיש קצת כמו גיבור טראגי של כל הסיפור הזה?
"אני לא מרגיש שאני גיבור, אבל אני כן מרגיש את הטרגדיה. כשאני מדבר עם הרופאים הצעירים, ורבים מהם לא באמת רוצים להתפטר, אני שואל אותם - מה אפשר לעשות? איזה פתרון ירצה אתכם? לעתים קרובות אני לא מקבל תשובות, או שאני מקבל תשובות לא מציאותיות. וזה, אין ספק, מצב טראגי".