מניהול מרדפים חמים אחר יעד מודיעיני בקצה השני של העולם, דרך איסוף מודיעין בזמן אמת מזירת התרחשות רחוקה ועד לירי של טיל קטלני ומדויק לעבר טרוריסט בכיר - מערכות הלחימה הבלתי מאוישות שמפעילים צבאות מודרניים הן כבר מזמן לא סתם צעצועים יקרים. הצנזורה מגבילה באדיקות את הדיווחים אודות השימושים המלאים שלהם בצה"ל, אולם למראה הביצועים של מערכות מקבילות בצבאות מערביים אחרים - חלקן נחותות בהרבה מבחינה טכנולוגית מאלה שבידי ישראל - אפשר לתת לדמיון להתפרע.
לפני מספר שבועות התכנסו מפקדי חיל האוויר מן העבר וההווה, ראשי התעשיות הביטחוניות ובכירים ממערכת הביטחון לחגיגה סודית בבסיס פלמחים לציון 40 שנה לטייסת המל"טים הראשונה של החיל, טייסת שהפכה בשנים האחרונות לחלק מ"הזרוע הארוכה" של צה"ל. והיא לא היחידה. בבסיס אחר באזור המרכז, פועלת טייסת מתקדמת יותר, חוד החנית של הכלים הבלתי מאוישים של צה"ל, שלכליה היכולת להגיע לכל זירה שיכולה לעניין את מערך המודיעין הישראלי. גם לאיראן.
אל החגיגה הסודית בפלמחים לא הגיע חלוץ תוכנית המל"טים של ישראל, ד"ר דוד הררי. הוא היה עסוק מדי בענייני ההפקה של כנס בינלאומי חשוב בתחום כלים בלתי מאוישים שיתקיים לראשונה בתל-אביב: מצביאים, אנשי פיתוח, מהנדסי אווירונאוטיקה בעלי שם, חוקרים, טייסים ובכירים בחברות ביטחוניות מובילות מכל העולם יבואו לישראל כדי להתרשם ממעצמת הנשק שצמחה במזרח התיכון, הרבה בזכות פריצת הדרך בתחום המערכות הבלתי מאוישות. ד"ר הררי, שביום העצמאות האחרון קיבל מידיהם של נשיא המדינה וראש הממשלה את פרס ישראל להנדסה, כבר בן 70, פנסיונר של התעשייה האווירית, לא שוכח לרגע איך כל זה התחיל: "כשהתחלתי לעבוד על תוכנית המל"טים, בתוך הבית, בתעשייה האווירית, צחקו עליי ועל אנשי הצוות שלי", הוא נזכר. "כל זה היה לקראת סוף שנות ה-70 ורוב האנשים בחברה לא האמינו לי, כולל חברי מועצת המנהלים. כולם נשאו אז עיניים לעבר פרויקט הדגל הגדול, הנוצץ והיוקרתי - מטוס הלביא. אבל בינינו, את הלביא היה קל יותר לפתח. היו יכולים ללכת לבואינג, לספוג קצת השראה ולבנות. באותו הזמן לא היו בכלל מל"טים בשום מקום והיינו צריכים לעשות יש מאין. היינו עקשנים, למרות שצחקו מאיתנו, אמרו לנו שא נחנו ילדים שמשחקים בצעצועים. עכשיו תראה לאן הגיע הלביא ולאן הגיעו המל"טים".
מבצע שלום הגליל היה טבילת האש של המל"ט הראשון, "זהבן", והתיאבון של חיל האוויר למל"טים נפתח. "הזהבן ידע לטוס רק 4 שעות ומשקלו הכולל הגיע לכ-220 קילוגרמים. המצלמה שלו שקלה 25 קילוגרמים. כשרצינו להגדיל את היקף הפעילות של הכלי הבא, היינו צריכים לבנות מטוס חדש, גדול יותר. הכול עניין של אבולוציה".
בהיותה מעצמה של כלים לא מאוישים, תופסת ישראל מקום של כבוד בצמרת רשימת יצואניות הנשק הגדולות בעולם לצד ארצות-הברית, צרפת, בריטניה ורוסיה. נתוני משרד הביטחון מספרים שהיקף המכירות של התעשיות הביטחוניות הישראליות הסתכם אשתקד בכ-9.6 מיליארד דולר. לחלק ניכר מהמכירות האלה אחראיות אלביט מערכות והתעשייה האווירית, שמתחרות ראש בראש בשוקי העולם.
במענה על השאלה מה יקרה מכאן, ובעיקר כיצד שומרים על המקום בצמרת שוק רווי, אומר מנכ"ל התעשייה האווירית יצחק ניסן, שכמו בחיים, כך גם בעולם הכלים הבלתי מאוישים, לא מסתכלים לאחור. "מסתכלים כל הזמן קדימה, מחפשים את התכונות ואת התוכנות החדשות, אלה ששוברות שוויון, ורצים איתן קדימה. צריך ליצור חזון, לחשוב מהר ובעיקר להחליט כי אין מקום לעכבות. צריך לנצח. זה מה שעשה אותנו אימפריה וזה מה שישאיר אותנו כאלה".
הנה סקירה של כמה מהכלים הלא מאויישים שמפותחים בישראל.
ים | בלי סיפון ומעקה
הספינה הבלתי מאוישת "סילבר מרלין" זוכה בינתיים לעדנה רק בתצוגות התכלית שעושה החברה המפתחת אלביט מערכות, לרוב על קרקע יבשה; רוב הצבאות במערב עדיין מעדיפים להתבונן על ביצועי הכשב"מים (כלי שיט בלתי מאוישים) מהצד ומנסים להתגלח על הניסיון ועל הלקחים של מפעילים אחרים. בימים של קיצוצים בתקציבי הביטחון של מדינות רבות, אף אחד לא עומד בתור להשקיע הון באמצעי שמידת תרומתו למערכה טרם הובררה. לאנשי אלביט מערכות יש סבלנות והרבה אמונה בכלי שמסוגל לבצע מגוון משימות באופן אוטונומי, תוך שליטה מרחוק. בין היתר הוא מסוגל לאתר מוקשים ימיים שמסכנים כלי שיט מאוישים, לחפש ולהציל ניצולים באירועים קיצוניים של טביעת כלי שיט, להגיע במהירות ובתנאי ים קשים אל כל כלי שיט חשוד ולספק מודיעין אודות כוונותיהם של היושבים על סיפונו.
שורה של אמצעים שפיתחו חטיבות האלקטרו-אופטיקה, היבשה והתקשוב של אלביט מערכות הותקנו על גבי הסילבר מרלין והפכו אותה למערכת לחימה ששטה במהירות ושיודעת לצלם, לתצפת, לזהות, לכרוז ואם צריך - גם לפתוח באש. מערכת המחשב שמפעילה את הספינה פותחה במקור עבור כלי טיס בלתי מאוישים וכך, תחנת השליטה שממנה היא נשלחת לפעול בין הגלים יכולה להפעיל בו-זמנית גם מל"ט.
קטן יותר מסילבר מרלין הוא "סטינגריי", שמזכיר בצורתו אופנוע ים. באלביט מערכות, שפיתחה גם אותו, אומרים כי הכלי מיועד להגנה על נמלי ים, לניהול אירועים חריגים ולהערכת נזקים או במקרים אחרים - לאימון תותחנים בירי לעבר מטרה נעה.
לא מן הנמנע שישראל תהיה בין המדינות הראשונות בעולם שיפעלו להטמעת הכשב"מים בפעילות הביטחון השוטף של חיל היום: האתגרים של חיל הים הולכים ומתרחבים, וכוללים בלימה של משטים, סיכול של הברחות נשק לרצועת עזה, מניעת חדירת מחבלים ואניות תופת לתחומי המים הישראליים, ובו-זמנית הרחבת הפעילות בגזרת ים סוף וכל זאת - כשיש עכשיו הרבה מאוד תגליות גז בלב ים שעליהן יש להגן.
אוויר | פרפרי תעתוע
אירועי הלחימה באינתיפאדה השנייה, ניתוח קרבות באפגניסטן ובעיראק וחשיבה על צרכי שדה הקרב העתידי האיצו בשנים האחרונות את פיתוח הכלים הרחפניים בתעשייה האווירית. ומה שפותח, אומרים שם, הוא רק ההתחלה.
הרחפניים הם כלים שקטים וערמומיים שמסוגלים לרחף מעל סמטאות שורצות מחבלים ולספק לכוחות - שנמצאים בסמוך ועתידים לפרוץ אל אותן סמטאות - צילומים בזמן אמת על המתרחש מעבר לפינה.
אחד הכלים מהסוג הזה הוא "תעתוע", המוגדר בידי מפתחיו בתעשייה האווירית כ"פלטפורמה מרחפת חשאית וקטנה לשימושים אורבניים". משקלו כ-4 קילוגרמים בלבד והוא מרחף באמצעות שני רוטורים. הוא נישא אל זירת ההפעלה בידי כוחות חי"ר או כוחות מיוחדים וסמוך לזירת הפעילות ממריא אנכית, בדומה למסוק, חג בשקט מעל אזור הפעילות ומצלם. בסרטון שממחיש את פעילותו, הוא נראה חג מעל שני חשודים שמנהלים שיחה. הם נכנסים בינתיים למבנה סמוך ועולים לחדר בקומה שנייה. תעתוע ממשיך לעקוב אחריהם, תוך שהוא מציץ מבעד לחלון ומשדר כל העת את תמונותיהם. בתע"א אומרים כי תעתוע מסוגל לרחף במשך חצי שעה וכי המצלמה שלו מסוגלת לשדר ביום ובלילה.
תעתוע לא לבד: התעשייה האווירית חשפה בשנה האחרונה את ה"עטלף", הנושא מצלמה שמשדרת מודיעין בזמן אמת אל הכוחות הפועלים בשטח. העטלף מקבל את האנרגיה שמפעילה אותו מכבל שמחובר לכלי רכב על הקרקע. אספקת האנרגיה השוטפת מאפשרת לו לפעול בלי הגבלת זמן. בתעשייה האווירית אומרים כי ניתן לפרוס את הכלי במתארים שונים תוך דקה ואז, לקבל תמונות ראשונות מגובה של כ-100 מטרים.
למשימות מורכבות יותר, שמתקיימות בתנאי שטח נרחבים יותר מציעים מהנדסי תע"א את "ברדלס", מטוס ללא טייס שיודע גם להמריא ולטוס אופקית. כמו מסוק הברדלס יכול גם לרחף במקום במשך דקות ארוכות בעת הצורך.
יבשה | במקום פטרולים
בסוף השנה שעברה קיים מכון הייצוא כנס בינלאומי ראשון בישראל העוסק בתחום הגנת המולדת. מדובר בניסיון לחשוף ארגונים וגופי ביטחון מהעולם לטכנולוגיות ישראליות שיכולות לשמש להגנה על תשתיות מדינה כמו שדות תעופה, תחנות כוח, נמלי-ים, כורים גרעיניים, גבולות ועוד. זאת, על רקע התרחבות ההשקעה של משטרות בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר. בין הפיתוחים הבולטים שהוצגו לבאי הכנס נמנה ה"אמסטף", רכב רובוטי בלתי מאויש שהמציא עמוס גורן, יוצא השב"כ. כעת הוא מנסה לקדם את שיווקו של הכלי באמצעות חברת תעשיות רכב בנצרת, לאחר שכבר הדגים את יכולותיו בפני כמה משלחות רכש של משטרות וארגוני אבטחה ממדינות שונות. לדבריו, הכלי פועל כחלק מקבוצה של כלים מאותו סוג, שמכסים תאי שטח גדולים בקרבת אתרים מוגנים. הכלים מסוגלים להתקרב במהירות אל כל פולש, לשדר את תמונתו לחדר בקרה מרוחק, להמתין לפקודה המתאימה, לקרוא לו לסגת או לפתוח באש. לדבריו, די ב-5 אמסטפים כדי להגן על נמל התעופה בן-גוריון.
לפני כחודש וחצי ביקר מנכ"ל משרד הביטחון אודי שני במפעל תעשיות רכב בנצרת והתרשם מהכלי של גורן, שהוצג כפתרון להגנה על הגבול הארוך והפרוץ שבין ישראל למצרים. שני הבטיח לחשוב על זה.
עוד לפני שגורן ברא את האמסטף, החליטו התעשייה האווירית ואלביט מערכות לשתף פעולה והקימו ביחד את החברה "ג'יניוס", המפתחת ומייצרת את הרכב הקרבי הבלתי מאויש "גארדיום". הכרב"מ (כלי רכב בלתי מאויש) מסוגל לנסוע במהירות של עד 80 קילומטרים לשעה ומשמש את צה"ל במשימות הסיור שלו לאורך גדר המערכת בעזה מאז 2008. בכוחו של הכלי לשאת מטענים במשקל כולל של כ-300 קילוגרמים, לרבות חיישנים מתקדמים ומצלמות שמאפשרות לו לבצע פעולות לאיסוף מודיעין חזותי.
"מאוד קשה בתחום של כלי רכב בלתי מאוישים", אומר נשיא אלביט מערכות, יוסי אקרמן. "העולם עדיין לא הבין את הפוטנציאל שטמון בהם. בצה"ל יש כמה כלים, אך הפער במסה ובהיקף שבין הכלים האוויריים לכלים היבשתיים הוא פער של 15 שנה. עדיין לא הצלחנו לשכנע את הלקוחות הפוטנציאליים בעולם שמדובר בכלי כדאי מבחינה כלכלית, וכדאי לזכור גם שאנשי היבשה נחשבים לשמרניים יותר מאנשי האוויר: כל החלטה שלהם מדברת על רכש של מאות רבות של כלים משוריינים מאוישים וקשה להם לשנות תורות לחימה".
מודיעין ורפואה | הפרד המעופף
"בתחום המסוקים הבלתי מאוישים אנחנו עדיין בוסריים למדי ויש המון מה לעשות שם", אומר ל-G רב-סרן גיל, סגן מפקד טייסת מל"טים בחיל האוויר. אבל כנראה שזה הולך להשתנות: במרחק כמה שניות טיסה מבסיס פלמחים שוקדים צוותי פיתוח של שתי חברות שונות מיבנה, על שתי מערכות לא מאוישות שפועלות על העיקרון של המראה ונחיתה אנכית, בדומה לזה של מסוק.
את הפרויקט הראשון מובילה אירונאוטיקס עם המסל"ט (מסוק ללא טייס) "פיקדור", שאמור להמריא מסיפונן של ספינות קרב למשימות איסוף מודיעין ותצפית. האבטיפוס של פיקדור מוצג כעת לראווה באחד ההאנגרים של החברה. הוא אפור, מזווד ומסקרן בצורתו, ועדיין רחוק מלהיות מוצר מוגמר שמוצע לשוק.
בחברת אורבן-אירונאוטיקס, מפתח טייס המסוקים ד"ר רפי יואלי כלי מעופף שלדעתו יגדיר מחדש את התעבורה האווירית: בשלב ראשון, הוא מייעד את האייר-מיול (פרד מעופף - תמונתו בתחילת הכתבה), שהוא בונה בשקדנות משנת 2007, לפינוי פצועים ולהעברת אספקת תחמושת ומזון לאזורי לחימה.
"גורם המוות מספר אחת במסוקים הוא פגיעת להבי הרוטור בחפצים", הוא מסביר את השיקול שהוביל אותו ואת אנשי הפיתוח של האייר-מיול להטמין את הרוטור בתוך גוף הכלי, מה שיאפשר לו לטוס בתוך ערוצי נחל, סמוך למבנים ובקרבת צמרות עצים ולנחות בגמישות כמעט בכל מקום.
מבחינת יואלי, האייר מיול הוא התשובה לצורך של פינוי פצועים תחת אש. שני תאי פינוי לפצועים הממוקמים בצדי הכלי ממוזגים ומעל הפצוע מותקנת מצלמה שמתעדת את מצבו ומשדרת בזמן אמת אל המרפאה באזור הכינוס. למקרה שמצבו הרפואי יאפשר לו לתקשר - הוא יוכל לעשות זאת באמצעות מיקרופון ומערכת שמע שמותקנים בתא.
חיל הרפואה ומפא"ת (המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית) מלווים כבר 4 שנים את הפרויקט של יואלי וברקע עוד מספר חברות חיצוניות שמשקיעות בו. עד כה הושקעו במיזם כ-13 מיליון דולר, ובקרוב אורבן-אירונאוטיקס תצא לסבב נוסף של גיוס הון. בינתיים הפרד המעופף ממריא לגובה של עד שני מטרים. זה קורה בשדה ניסוי במרכז הארץ, כשהוא קשור היטב לקרקע - בשל הגבלות של מינהל התעופה האזרחית. בשנה הבאה הוא יילקח לניסויי טיסה חופשיים יותר בנגב. "אנחנו נצליח. זה ברור לי לגמרי. אי אפשר אחרת", אומר יואלי. ומי בדיוק הפצוע שיסכים לטוס בלי טייס? זה עדיין לא כל-כך ברור, אבל נזכיר שבעבר בני אדם פחדו להשתמש גם במעליות.
קרב | מתקפת הדומינייטור
עוד התעשייה האווירית ואלביט מערכות מתחרות על שיווק מל"טי הדגל שלהן, מנסה החברה הצעירה אירונאוטיקס מיבנה לנגוס בנתח העסיסי באמצעות מל"ט משלה, דומינייטור 2. הכלי הזה לא תוכנן להיות בלתי מאויש ועד כה הוא צבר עשרות אלפי שעות טיסה ברחבי העולם, תמיד כשההגאים מוחזקים בידי טייס ובדרך-כלל כשמאחוריו עוד 3 נוסעים. אבל אז הבין מנכ"ל אירונאוטיקס אבי לאומי שאפשר לקחת את המטוס AD-42 של דיאמונד האוסטרית, שכבר הוכיח אמינות ויכולות, להסב אותו לכלי בלתי מאויש ולהפוך ללהיט בתחום בלי שיצטרך להשקיע הון ושנות מחקר. התוצאה, כלי טיס בלתי מאויש ששוקל כשני טונות - פי שניים ויותר מהמל"טים הקלאסיים של התעשייה האווירית ואלביט - מונע בשני מנועים ובשל הספק החשמל שהם מייצרים מסוגל לשאת מגוון מטענים במשקל כולל של כ-450 קילוגרמים. הוא מסוגל לשהות באוויר בלי הפסקה עד כ-30 שעות ולטוס בגובה מרבי של כ-30 אלף רגל.
"הפלטפורמה עברה את כל האישורים ואנחנו רק הלבשנו עליה את התשתית שהופכת אותה לבלתי מאוישת, עם מערכת לניהול טיסה באמצעות כרטיס אלקטרוני שפיתחנו", מספר לאומי ל-G. "זה מאפשר למטוס לבצע פעולות סיור ימי ואיסוף מודיעין בכל טווח, בזכות מערכת תקשורת לוויינית שאנחנו מפתחים".
בחודשים האחרונים פתחה אירונאוטיקס את קו הייצור של המל"ט החדיש, ובינתיים מחכה להזמנות. צה"ל מצדו העדיף שני כלים אחרים. עד שבקריה יזהו את הפוטנציאל בכלי של לאומי, הוא מקווה שיצליח למכור אותו לארגוני ביטחון ולצבאות ברחבי העולם, גם ליישומים של הגנה על גבולות, של סיורים מעל מתקני תשתית רגישים, של איסוף מודיעין בתא שטח נרחב ועוד. כשזה יקרה וההזמנות יזרמו, לאומי מפנטז על בניית מפעל ייצור גדול בדרום הארץ. עם זאת, גם הוא יודע שהדרך אל לבו של הלקוח אי-שם בברזיל, בקנדה או בסינגפור עוברת דרך הקריה ודרך מקדם המכירות הכי טוב שיש לחברות הישראליות שעוסקות בתחום: חיל האוויר הישראלי.