הסוף הטוב של חמש שנות הגיהינום של גלעד שליט ומשפחתו הוא ניצחון גדול לתפיסה של הערבות ההדדית. משפחת שליט לימדה את כולנו מחדש מהי ערבות הדדית. למדנו שאי אפשר להזניח ולהתעלם ממי שיצא לקרב בשמנו. למדנו שיש גבול לציניות של המערכת השלטונית. אפילו אם צריך לשלם מחיר, שאינו קל כלל ועיקר, כדי להציל את גלעד.
קו ישיר עובר בין הערכים של משפחת שליט לערכים של המחאה החברתית.
בנאומו בהפגנת המחאה בתל אביב אמר נועם שליט: "צדק חברתי, חברות וחברים יקרים, הוא גם השבת הערכים עליהם התחנכו דורות של לוחמים - אין משאירים חייל בשטח. האם מנהיגינו שכחו ערכים של ערבות הדדית? האם את הערכים האלו מתכוונים להפריט? אנחנו אומרים הערב לראש הממשלה ולמקבלי ההחלטות, מנהיג שלא מוכן להתמודד עם הסיכונים המחושבים בשחרורו - לא ראוי להנהיג אותנו, לא ראוי להנהיג את המדינה הזאת".
זו אותה ערבות הדדית שנשכחה בכל אתר של חיינו. זו אותה ערבות הדדית שכדי לחדש אותה קמה המחאה החברתית. טועה מי שחושב שזו מחאה של דיור. זו מחאה נגד השיטה כולה, השיטה שבה מתעשרים מעטים על חשבונם של הרבים, שבה אין חמלה אלא יש קפיטליזם דורסני. עובדה היא שלמחאה הצטרפו מיד בפריפריה, ו-85% מתושבי המדינה הביעו תמיכה במטרותיה.
העם יצא נגד אותה תפיסת עולם שבה המדינה מתנערת מאחריות לטובת הסקטור הפרטי, שבה זכויות עובדים נרמסות לטובת עובדי קבלן, שבה ההפרטה הפכה למילת קסם לפתרון כל חוליי המגזר הציבורי ובה עוברים נכסי המדינה לקבוצה מצומצמת של מיוחסים.
אותה תפיסת עולם שגרמה לאי-עלייה בשכר הריאלי בעשור האחרון, שגרמה להידרדרות הרפואה הציבורית, החינוך הציבורי, מערכות הרווחה ותשתיות התחבורה. אותה תפיסת עולם שבה אם אתה מרוויח יותר כסף, אתה שווה יותר. תפיסת עולם שבה אם אתה עני שאינו עובד, אינך זכאי לכלום. תפיסת עולם שבה הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית פשוט אינה קיימת.
השיטה שנכשלה
השיטה הניאו-ליברלית לא הומצאה בישראל - היא יובאה, במסגרת הגלובליזציה. אבל המשבר העולמי הוכיח את כישלון השיטה. בניסיון להיחלץ מהמשבר מטילות הממשלות את העול על כלל התושבים, בה בעת שהעשירים הגורמים למשבר יוצאים ללא פגע.
המחאה החברתית ברחבי העולם המערבי יוצאת כנגד השיטה. המחאות האלה לא יעצרו; הן ילכו ויתעצמו, עד אשר יבינו קברניטי ה"שוק החופשי" כי אפשר לנהל כלכלה חופשית עם תפיסת עולם סוציאלית, וכי המדינה חייבת לקבל על עצמה אחריות לטובת אזרחיה, ולא להפקיר הכול לחסדי השוק החופשי.
תפיסת עולמו של ראש הממשלה היא אותה שיטה שנכשלה בעולם. זוהי גם תפיסת העולם בדוח טרכטנברג: המשך צמצום המעורבות הממשלתית וצמצום מדיניות הרווחה.
טועה מי שחושב שיש בשורה בדוח. אבן יסוד בדוח היא המשך כלל ההוצאה בתקציב. זהו כלל האומר שההוצאה תגדל ב-2011-2012 בשיעור של 2.7%, למרות שהתוצר יגדל ביותר. ומכאן שהכלל מוביל במודע את צמצום משקל הוצאות הממשלה בתוצר. חשוב לומר כי פרופ' טרכטנברג עצמו מדגיש בדוח כי המשך קיום הכלל היה תנאי מוקדם שלו לקבלת התפקיד על עצמו. אם כך, טרכטנברג אינו קורבן של מגבלות שהוטלו עליו שלא ברצונו, אלא מטיל את כובד משקלו להמשך קיומן.
השבת התקווה
הציבור בישראל חפץ בחזרה לערכים שבשמם חוזר גלעד שליט משביו. ערכי ערבות הדדית, חמלה וצדק. אלו ערכים שהלכו לאיבוד בשנות הקפיטליזם הגואה בעשור האחרון. אלו ערכים שהוקרבו על מזבח היעילות הכלכלית, ואולם ההישגים של המדיניות אינם מצדיקים את הקורבן: לא הצלחנו לסגור את הפער הכלכלי בינינו לארצות המפותחות, אבל הפכנו לשיאני העולם המפותח בעוני ובאי-השוויון.
אותה מנהיגות שידעה להחזיר את גלעד שליט, למרות המחיר, צריכה כעת להחליט החלטות גם בנושא החברתי-כלכלי. היה קשה להתגבר על הדעות המושרשות בעניין הטרור, אבל ההחלטה נפלה. דבר דומה צריך לקרות בעניין המחאה. כדי להחזיר את המדינה לעם, נדרשים טיפול שורש מהותי ורציני ושינוי תפיסה. החלטות שכאלה אינן נתונות לוועדות מומחים או לפקידי אוצר. זו החלטה של מנהיג.
המחאה הזו לא תיפסק עד שמשהו עמוק ושורשי ישתנה. משהו שיחזיר תחושה של צדק בסיסי, שיאפשר קיום בכבוד ויחזיר את התקווה, שיחזיר את המדינה לתושביה ושישיב את מדינת הרווחה.
הכותב שימש משנה לנגיד בנק ישראל, וכיום משמש יו"ר משותף בצוות המומחים המייעץ לראשי המחאה החברתית