ארבעים-ושלוש השנים של מלכות מועמר אל-קדאפי העניקו הזדמנות שווה של בושה: לעולם הערבי, לאפריקה, לעולם השלישי, וגם לדמוקרטיות המערביות. כל אלה, וגם אחרים, הושיטו את ידיהם לקדאפי בזמן מן הזמנים, אם במחווה של אחווה, אם בידידות, אפילו הערצה, וכמובן בחמדנות.
ידו של איש אינה נקיה, ושום ממשלה אינה יכולה לתבוע אשראי על עקיבות ועל עמידה על עקרונות. רבב שיורו רב-השנים של קאדפי דבק בעולם כולו. ב-1986, קדאפי היה "הכלב השוטה של המזרח התיכון" (בפי רונלד רייגן); בשנות ה-90 הוא נמצא ראוי לעיצומים בין לאומיים מקיפים; בשנת 2003 הוא זכה לסליחה ולמחילה; מ-2004 הוא נמצא ראוי לחיבוק בלתי פוסק, לחנופה, לביקורים של ראשי מדינות, לאירוח מלכותי בערי בירה מערביות.
תרועת הנצחון ושביעות הרצון העצמית הביאו את הצביעות של 40 השנה האחרונות אל שיאה הראוי. כתרים נקשרו לראשה של ארה"ב, וכלי התקשורת השוו את הלינץ‘ המכוער בעיר סירט עם חיסול בן לאדן בפקיסטן ועוולאקי בתימן. רק כבדרך אגב הוזכר ששניים מבניו-יורשיו של קדאפי ביקרו זה לא כבר בוושינגטון ובניו יורק, וידיים רשמיות בכירות מאוד לחצו את ידיהם. מסעה של מזכירת המדינה הקודמת, קונדליסה ראייס, ה-2008, אל אוהלו של קדאפי בטריפולי צוין כלאחר יד.
כן, כמובן, קדאפי מילא את רצונה של ארה"ב, והתפרק מנשק ההשמדה ההמוני שניסה לפתח; והוא שקל פיצויים כבדים על ידיהם של קרובי ההרוגים ממטוס פאן-אם, שסוכנים לוביים טמנו בו פצצה ב-1988. צעדי קדאפי אולי הצריכו הסרת סנקציות, אבל בוודאי לא הצדיקו את טיהורו. הוצאתו מן הרשימה השחורה לא חייבה את הכנסתו לרשימה הלבנה.
ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, פתח את השער אל קדאפי במסע מביש אל האוהל בטריפולי עוד ב-2004. אחריו לא פסק עוד הזרם. יחסי ידידות מיוחדים עם קדאפי רקם ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני, שהרשה לקדאפי לנטות אוהל ברומא, ולהכריז על סופה הממשמש ובא של אירופה הנוצרית. ראש ממשלת טורקיה, מיודענו טאייפ ארדואן, כונן יחסי ידידות הדוקים עם קדאפי. לימים בריטניה, צרפת, איטליה וטורקיה יתבעו לעצמן מעמד של שושבינות בטקס האשכבה של קדאפי.
מעניין שקדאפי עצמו הקדים לנבא את סופו שלו. בוועידת הפיסגה של הליגה הערבית בדמשק ב-2008, קדאפי התלונן על עמיתיו שלא פצו פה, כאשר סדאם חוסיין הופל על ידי צבא זר, הועמד למשפט ונתלה. "בעתיד יבוא תורכם", הוא אמר. קול צחוק עלה מן האולם. "באמת", הוא אמר. בשאר אל אסד נראה צוחק מלוא פיו.
קדאפי הוסיף והזהיר אז, כי אפילו פוליסת הביטוח של ידידות עם ארה"ב לא תציל איש מן הנוכחים. סוף סוף, האמריקאים היו ידידיו של סדאם חוסיין. "אפילו אתם, ידידי אמריקה" -- הוא הפסיק, ותיקן את עצמו, "אנחנו, ידידי אמריקה לא נינצל. יום אחד אמריקה תאשר גם את תלייתנו".
אפשר אגב לצפות בקטע המדהים הזה ביוטיוב. אין זה מן הנמנע שבשוך ההתרגשות, המסר החשוב ביותר של מאורעות לוב יהיה בדיוק זה: פוליסת ביטוח אמריקאית אינה מגינה על עריצים מפני עמיהם. בעיקרון, זה לא מסר כל כך רע, מפני ששום דבר אינו צריך להגן על עריצים מפני עמיהם. למעשה, עריצי הדור הבא לא יתקשו למצוא אלטרנטיבות לארה"ב.
חטאי הדמוקרטיות המערביות הלבינו לבסוף, כאשר מטוסיהן השתלטו על שמי לוב, הצילו את המורדים מתבוסה, ואיפשרו את נצחונם. את חטאי אפריקה לא ילבין איש. מנהיגיה ניסו להציל את קדאפי כמעט עד היום האחרון.
בעיניהם הוא היה "המנהיג האח", אף על פי שידיו היו מוכתמות בדם אפריקאי אולי יותר מכל מנהיג אחר בדורנו. ב-1979 הוא שלח את צבאו לאוגנדה, כדי לנסות ולהציל את אידי אמין; הוא פלש לצ‘אד; הוא עזר להפיח מרידות ומלחמות אזרחים במערב אפריקה.
אף על פי כן, אפילו הקדוש המעונה הגדול ביותר של זמננו, נלסון מנדלה, יצא להגנתו. כאשר ביקר בוושינגטון, זמן קצר לאחר שחרורו מן הכלא, ב-1990, הוא דיבר בשבח "המנהיג האח" בבית הלבן, במעמד הנשיא ג‘ורג‘ בוש האב, לעיני המצלמות. סולידריות עם המנהיג היתה חשובה יותר מסולידריות עם עמו המדוכא.
מעטים מתאבלים היום על קדאפי האיש, אבל בין המתאבלים אפשר למצוא את הנשיאים הסוציאליסטיים המוצהרים של שלוש ארצות באמריקה הלטינית: ונצואלה, ניקרגואה ובוליביה. בקהות חושיהם הם מצאו בו מקור השראה לאיבתם הקנאית כלפי ארה"ב.
מתאבל אחר הוא העריץ המרושע ביותר באפריקה, רוברט מוגאבה של זימבאבווה. הוא גירש לאחרונה את סגל השגרירות הלובית, מפני שהדיפלומטים המירו את דגלו הירוק של קדאפי בדגל הטריקולור של המורדים.
צריך רק לקוות ברוח נבואתו השחורה של קדאפי בפיסגה בדמשק, כי כל אחד מן העריצים הנ"ל תוהה אם גם תורו עומד להגיע. שווה לפחות את נדודי השינה שלהם.
______
רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב yoavkarny.com