האביב הערבי שפרץ פתאום במזרח-התיכון באמצע החורף של אשתקד גבה בסוף השבוע שעבר קורבן נוסף. מועמר קדאפי, שליטה הכול-יכול של לוב ב-42 השנים האחרונות, חוסל בכדור בראשו במהלך לינץ' שביצעו בו המורדים בשלטונו, לאחר שמצאו אותו מסתתר בתעלת ביוב בפאתי סירט, עיירת הולדתו.
בכך הסתיימה בהצלחה, היינו בחיסול משטר העריצות, מהפכה נוספת מבית מדרשו של אביב העמים הערבי. לאחר תוניס ומצרים בא, אפוא, גם תורה של לוב. יתר על כן, מפלתו של קדאפי בלוב מעניקה רוח גבית למתקוממים הנאבקים עדיין נגד שליטיהם. במיוחד אמורים הדברים בתימן ובסוריה, שבהן נראה היה כי המהפכה מצויה במבוי סתום ואינה מתקדמת לשום מקום.
כך היו פני הדברים בלוב עד לעת האחרונה, אבל, בסיוע מערבי נדיב הופל קדאפי, ומלוב יצא המסר כי סופה של המהפכה לנצח. את התוצאה אפשר היה לראות בהפגנות ההמונים בערי סוריה ותימן, שבהן קראו המפגינים לחסל את בשאר אסד או את עלי צאלח שליט תימן.
מה החלופה?
ואולם בני העם הלובי, כמו המצרים והתוניסאים שקדמו להם, ואולי גם הסורים והתימנים העשויים לבוא בעקבותיהם, עתידים לגלות כי קל יותר להפיל את הדיקטטור מאשר לכונן תחתיו דמוקרטיה מתפקדת המבטיחה יציבות ושגשוג לאזרחי המדינה. קדאפי עשה הכול כדי להיות ראוי לסופו. שלטון הדיכוי העקוב מדם על לוב הצמיח לו אויבים ושונאים, שכעת קמו עליו ונקמו בו את נקמתם. אבל בה בעת, זו אינה הדרך לבנות מדינה דמוקרטית המכבדת את זכויות אזרחיה.
הלינץ' שבוצע בקדאפי מלמד כי המאבק בלוב, וגם זה המתנהל כיום בתימן ובסוריה, אינו בהכרח מאבק בין הטוב לרע, בין העריץ לבין מתנגדיו המבקשים אחר חירות ודמוקרטיה. ממילא, החלופה לשלטון העריצות אינה בהכרח דמוקרטיה מערבית.
להבדיל ממצרים ומתוניס - מדינות בעלות מוסדות מדינתיים איתנים, דוגמת הצבא ויתר מנגנוני הממשלה, ששרדו את המהפכה ומסייעים למנוע גלישה לאנרכיה - במדינות כמו לוב או תימן וסוריה, מוסד המדינה היה תמיד חזיון תעתועים שהסתיר מאחוריו מבנה מסורתי, שבטי או עדתי.
השליט שלט בפועל בשמם של בני שבטו או עדתו, וההתקוממות נגדו בישרה פרוץ מאבק עקוב מדם בין השבטים השונים (בלוב ובתימן) או בין עדות (בסוריה) על השליטה במדינה. אבל אפילו בתוניס ובמצרים, שם הביאו המוני צעירים חסרי מנוח להפלת המשטר, גם במדינות אלו נשאלת השאלה, אם צעירים אלו, האמונים על נפלאות הטכנולוגיה המערבית - בין אם פייסבוק, טוויטר או יו-טיוב - מייצגים באמת את החברות המצרית או התוניסית.
בקרב רבים מתגנב החשש כי ביום פקודה, כשייערכו במדינות אלו בחירות, יטילו המוני הבוחרים, בכפרים ובעיירות הקטנות - שם מתגוררת מרבית האוכלוסייה - את קולם למען מפלגות אסלמיות. למותר לציין, כי מפלגות אלו הן בעלות אידיאולוגיה העומדת בהיפוך מוחלט לזו של צעירי כיכר אל-תחריר במצרים.
הכול אינטרסים
בשמה של התקינות הפוליטית, ואולי בשל חוסר ידיעה, מבקשים במערב - מדינאים, אנשי תקשורת ומומחים - לראות באביב הערבי מהפכה דמוקרטית העתידה לשנות את פניו של האזור, שהיה ידוע עד כה הן במשטרים הרודניים ששלטו בו, הן - ובעיקר - בחולי החברתי-כלכלי שפשה בו: בין השאר שיעורי אבטלה גבוהים, היעדר של צמיחה כלכלית, שחיתות, נחשלות ופיגור.
משום כך מיהרו מדינאי המערב לחבק את מהפכני לוב, ולברכם על חיסולו של קדאפי, ומשום כך מיהרו לנער חוצנם מחוסני מובארק, ידידם ובעל-בריתם משכבר הימים, בעודו נאבק על כיסאו. חיסולו של קדאפי לא היה מתאפשר בלא התערבותה הצבאית של ברית נאט"ו במאבק בלוב, שהטתה את הכף לטובת המורדים.
מעניין, עם זאת, שבאמור לסוריה ממלא המערב פיו מים. חודשים רבים נדרשו לנשיא אובמה עד שהוציא מפיו דבר ביקורת על אסד, ואילו על התערבות צבאית למען בני העם הסורי הנטבחים בידי שליטם, אין כרגע מה לדבר - לא בוושינגטון ולא בבירות אירופה.
מתברר, אפוא, כי גם דמוקרטיה היא עניין של גיאוגרפיה, ויותר מכך עניין של אינטרסים. בלוב נמצאים מרבצי נפט, וגם קרבתה ליבשת אירופה מחייבת גישה שונה מזו שנוקט המערב כלפי סוריה. ובכלל, העולם עוזר רק למי שעוזר לעצמו.
סופם של מובארק, קדאפי ודומיהם מהווה סיומו של עידן בתולדותיו של המזרח-התיכון. כעת נותר להמתין ולראות אם מדובר בחילופי עריץ בעריץ, או שמא משטר של קצינים בשלטון אסלמי, או שמא אכן יהפוך המזרח-התיכון, כפי שמייחלים רבים, לגן עדן של דמוקרטיה, כיבוד זכויות אדם ופריחה כלכלית.
הכותב הוא דיקאן הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת תל-אביב.