כאשר הצעיר טל מור הרג ברכבו את שניאור חשין, הוא גם פצע אנושות את משפחת חשין - וגם את משפחתו שלו. אפשר להבין את כאבו של אבי הדורס, יצחק מור, שגם חייו שלו שובשו, אולי נהרסו. לראות את הילד שלך הולך לבית סוהר, ועוד לתקופה ארוכה של 12 שנה, זו בהחלט חוויה קשה ביותר.
אפשר גם להבין את רצונו להיאחז בגירסה שמישהו אחר, לא בנו, דרס את חשין - למרות שהעובדות מפריכות גירסה זו על פניה. הרי אם לא טל מור היה הדורס, למה ברח מהמקום כל עוד נפשו בו? אבל אין טעם להתווכח עם אב פגוע, גם אם זה אב לבן פוגע.
הקרקס של אבי הדורס
לכן אפשר לסלוח ליצחק מור על אמירות מקוממות. אבל כאבו לא מצדיק את התנפלותו על שופטים כאילו הם פועלים מכוח היות אבי הקורבן, מישאל חשין, שופט לשעבר בבית המשפט העליון.
בכך מוסיף האב חטא על פשעו החמור של בנו. הוא אומר לו בעצם: זה לא אתה, בני הקט - זה הם, השופטים. לא אתה הוא זה ששתה את האלכוהול, ערבב אותו עם סמים והתיישב ליד ההגה, הופך את עצמו לפצצת זמן.
קרקס - כך כינה איציק מור את המשפט, וכך הוא מגדיר את הערעור הצפוי לעליון. זו לא רק אמירה פרחאית - אני חושב שזה הרבה יותר גרוע. לא אתפלא אם מדובר באמירה מחושבת מאד. לא אתפלא אם אבי הדורס מבקש ליצור מצב ששופטי העליון יבקשו להוכיח לאב ולציבור שהטענות כלפיהם אינן נכונות. ואיך מוכיחים את זה? - באמצעות הפחתה בענישה.
היכרות אינה בהכרח ידידות
אם אני צודק, אז מדובר בתרגיל מתוחכם מאד, בין השאר מכיוון שהוא מבוסס על כלום. נכון שאבי הנדרס, מישאל חשין, היה שופט בכיר בעליון. נכון שהשופטים שם מכירים אותו. אבל כולנו יודעים שלא כל מי שמכיר אותך גם רוצה להיטיב אתך. במיוחד כשמדובר באדם כמו חשין, שכדרכם של אנשים מבריקים הוא לא תמיד נוח לבריות, גם לא לבריות היושבות אתו על כס העליון. היכרות, אחרי הכול, אינה בהכרח ידידות, לפעמים ההיפך מכך.
ענין של חינוך?
אבל בכל מקרה, מה זה משנה? הפשע שביצע בנו של יצחק מור הוא כל-כך מחריד, כל-כך נורא, שהאבא היה צריך לשמור על הפרופיל הכי נמוך שאפשר. העובדה שהוא נוהג בצורה הפוכה, מעוררת את המחשבה שמא זה סוג החינוך שקיבל הבן ושהוביל לאסון?
מיהו נורמטיבי?
פושעים בכלל, ודורסים בפרט, מרבים לטעון להגנתם שהם אנשים נורמטיביים. לפעמים זה נכון. אבל כפי שקבע השופט, כאשר מדובר בפושעים עמוסי סמים ואלכוהול - אין בכך שום דבר נורמטיבי.