פרשת גלעד שליט כבלה את התקשורת הישראלית לסיטואציה מוזרה למדי. ההסכם הג'נטלמני בתיווכו של דובר צה"ל שנחתם עם ערוץ 2 וערוץ 10 מונע "סיקור פולשני" של ימי חירותו הראשונים של שליט.
גם מי שמסכים שמדובר במהלך מוסרי מתבקש נוכח הנסיבות, מבין בוודאי שהתקשורת הסכימה כאן לוותר על נשמת אפה, על זכות הציבור לדעת, או במקרה דנן לדעת יותר.
נועם שליט, שהפך לדובר המשפחה, הוא למעשה מקור החדשות היחיד בפרשה, בתוספת כמה צילומים של גלעד ברשות הרבים. מאז טיסת הבכורה של האחים רייט, לפני יותר מ-100 שנים, נדמה שאין סרטון קצר ששודר יותר פעמים ב"לופ" מטיול האופניים הקצר של גלעד בשבילי מצפה הילה.
זה מוזר, ומוזר שבעתיים בהתחשב בזירה שבה בחרו, בכל זאת, ערוצי הטלוויזיה להתגושש: דיוני האולפן המשמימים. כבר מהשעות הראשונות לאחר פרסום ההסכם, היה ברור שאין מה לחדש בפרשה זולת ברברת אין-סופית. מצד שני, היה ברור ששום ערוץ טלוויזיה לא יכול להניח לפרשה. כך זכינו לשידורים הזויים, כמו "ראיון בלעדי" של דנה וייס עם יוסי מזרחי, הכתב שנמצא הכי קרוב לשביל שמוליך לבית שליט.
בנסיבות המיוחדות האלה, שאפשר בהחלט שלא ניתן היה לנהוג אחרת במסגרתן, התבררה ביתר שאת המהפכה שעוברת הטלוויזיה, שהיא דומה מאוד למהפכה שנשענת על קיום אמצעי תקשורת מידיים יותר: כשם שהציור הפך מתיאור המציאות לפרשנות שלה עם הופעת הצילום, כשם שהעיתונות המודפסת הפכה ממדווחת לפרשנית עם הופעת המדיה האלקטרונית - כך קורה עתה לטלוויזיה: את החדשות האמיתיות התחלנו לצרוך מהאינטרנט.
מי שרוצה הרחבות - רוני דניאל ואלון בן-דוד מחכים לו באולפנים.