במחצית המשחק נזכרתי בדרבי ההוא של דצמבר 1995, אולי הפעם הראשונה שבה חייכתי אחרי רצח רבין. מה זה חייכתי? השתוללתי משמחה. מדובר, אגב, לא בדרבי של מנצ'סטר, אלא של חיפה. אבל אז באה המחצית השנייה בדרבי של מנצ'סטר ועשתה היסטוריה קטנה שאי אפשר להשוות אליה כלום.
***
לא רק אוהדי מנצ'סטר יונייטד קיבלו את התבוסה 1-6 אתמול (א') בדרבי בתדהמה. נדמה שבמנצ'סטר בכלל לא ידעו איך לעכל את התוצאה הפנומנלית. "מנצ'סטר איבנינג ניוז", העיתון הנפוץ במנצ'סטר, אמנם הפך את התוצאה לכותרת ראשית, כמתבקש, אבל לא יצא מגדרו כדי לחגוג יום שהוא ציון דרך בתולדות משחקי הדרבי של מנצ'סטר. בגוף הידיעה מוזכר אמנם שהתוצאה היא הניצחון הגבוה ביותר של הסיטי על היונייטד אי פעם, אבל בכותרת המשנה מוזכר שיונייטד שיחקה בעשרה שחקנים. האם זה רלוונטי? לא ממש, רק שבמנצ'סטר קצת חוששים לחגוג את תבוסת היונייטד, לא בגלל החשש ממזגו החם של סר אלכס, כמו מהעובדה שמדובר בתעשייה המכניסה ביותר בעיר.
מבחוץ ניתן להתרשם שהיה זה משחק בין שתי קבוצות צמרת, אחת שנמצאת, אולי, בדרכה למטה אחרי כמעט שני עשורים של שלטון בכדורגל האנגלי; האחרת שנמצאת, כנראה, בדרך למעלה. אלא שבמנצ'סטר רואים דברים אחרת: כ-30 אלף תיירים מבקרים בכל משחק בית של מנצ'סטר יונייטד, קרוב ל-40% מהצופים באצטדיון. ההערכה היא שבעוד שכעשרת אלפים מהם מגיעים מרחבי הממלכה המאוחדת, הרי ש-20 אלף האחרים הם תיירים. מנצ'סטר היא אולי העיר השלישית בגודלה באנגליה, אבל היא עיר אפורה למדי. על הרקע האפור הזה, נסו לדמיין 20 אלף תיירים שמגיעים לעיר בכל סוף שבוע שני. הכסף שהם מכניסים לבתי המלון ולמסעדות הפך את יונייטד לנכס של ממש, וכשיש לך נכס שכזה, יש מאין, אתה לא ממהר לשבור את הכלים.
***
הניצחון של הסיטי לא הפתיע: היא הגיעה למשחק מהמקום הראשון כשבחודש האחרון היא מיטיבה לשחק לעומת יריבתה העירונית שהחלה לגמגם. הוסיפו לכך סגל בלתי נגמר ותקבלו כרוניקה של ניצחון ידוע מראש. זאת רק התוצאה המוחצת שאיש לא ציפה לה. יום לפני המשחק התראיין סר אלכס וטען ש"זה יהיה עוד יום בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד". למי שנדמה שהסקוטי התרברב, צריך להזכיר איך נולד המשפט הזה: אחרי תבוסה של 0-5 בניוקאסל. האם צפה המנג'ר האגדי את מה שעומד להתרחש? קשה להאמין: בסיום המשחק הוא עוד דיבר על ההרחקה של אוואנס כגורם המכריע במשחק. השדר האנגלי של רשת "סקיי" היה מנומס בכדי לשאול מה בכלל ג'וני אוואנס עושה בקבוצה כמו מנצ'סטר יונייטד, או האם סר אלכס היה מרוצה מהמשחק של הקבוצה שלו עוד לפני ההרחקה.
והיו גם ביטויים קיצוניים יותר: גארי נוויל למשל, פרשן ב"סקיי" מאז פרישתו, הקדים את לכתו מהאולפן בטענה "קשה לי לצפות בזה". נוויל, סמל ביונייטד ותושב מנצ'סטר, נבחר במשך שנים לשחקן השנוא ביותר על אוהדי הסיטי. לא פלא שהיה לו קשה. ב"אולד טראפורד" לא יעזו, אפילו המפונקים שבאוהדי יונייטד, להפנות אצבע מאשימה כלפי פרגוסון, אבל את מה שהיו אומרים למאמן אחר הם צעקו לעבר עמדת השידור של MUTV, ערוץ הטלוויזיה של המועדון: הם דרשו חיזוק. בתוך האולפן השתררה מבוכה. לי שארפ ולו מקארי, שני שחקני עבר מהשנים השחונות של הקבוצה (שארפ עוד הספיק לגעת בתהילה לפני שפרש, מקארי הסתפק בגביע האנגלי), לא ידעו איך לאכול את הקולות מהיציע: "אני חושב שיש רק שני שחקנים שהיו יכולים לגרום למנצ'סטר יונייטד להיות טובה יותר מכפי שהיא", טען בלהט שארפ: "כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי - ושניהם לא למכירה. אתה לא מסכים איתי, לו?" פנה לקולגה הוותיק ממנו שהחל לגמגם. כנראה שגם מי שחי על הפיי-רול של משפחת גלייזר, לא יכול היה שלא לחשוב איך היתה נראית הקבוצה שלו עם קשר אמיתי, נניח ווסלי סניידר. אגב, בפעם האחרונה שיונייטד ויתרה, בגלל סכום שבדיעבד נראה מגוחך, על קשר התק פי, זה היה ב-2003, על רונאלדיניו שעבר לבסוף מפריז סן ז'רמן לברצלונה. אז זה עלה לה ב-3 עונות ללא אליפות, עד עונת 2006-2007, כמעט נצח במושגי יונייטד של עידן פרגוסון.
***
אגב פרגוסון, במהירות כמעט חשודה, דקות לאחר סיום המשחק, עלה ראיון קצר איתו לאתר הרשמי של הקבוצה. בראיון הוא מסביר שיונייטד אמנם מתכננת פעילות בשוק ההעברות בינואר ובקיץ, אבל תחפש שחקנים כמו צ'יצ'ריטו. "אפשר לעבוד עם כסף, אבל רק אם אין לך יסודות טובים. לסיטי אין ברירה - הם רוצים תוצאות מהירות ופועלים בהתאם. אצלנו היסודות טובים ולכן אנחנו מחפשים שחקנים שישתלבו במערך", נאם הסקוטי והוסיף: "לא היה אף שחקן שביקשתי מהגלייזרים ולא קיבלתי". בראיון לא נמסר מתי אמר פרגי את הדברים, אבל העובדה שהופיעו באתר הרשמי כרבע שעה אחרי המשחק, מלמדת שאולי מישהו הכין כאן תחמושת מבעוד מועד, כדי לשכך את זעם האוהדים.
לא בכדי הוזכר כאן רונאלדיניו שחמק מידי היונייטד. גם אז ידעה יונייטד חילופי דורות: רוי קין פרש, דייויד בקהאם עזב למדריד, ואן ניסטלרוי הלך בעקבותיו. גם אז עלה כוח חדש בכדורגל האנגלי, מגובה בבעלים שכסף פשוט אינו עניין עבורו: 2 אליפויות רצופות (אחרי אחת של ארסנל) הביא הכסף של רומן אברמוביץ' לצ'לסי. עד שיונייטד חזרה.
***
זו אולי הסיבה שלמרות התוצאה הפנומנלית שנראית כהצהרת כוונות של מנצ'סטר סיטי שהיא עומדת להיאבק על האליפות העונה, אף אחד באנגליה לא מזדרז לדבר על "מהפך". אצל האנגלים השמרנים יהיו אלה תמיד יונייטד, ליברפול וארסנל - ורק אחר כך כל היתר (בתקשורת האנגלית אפילו טוטנהאם זוכה ליותר הכרה כקבוצה "גדולה" מאשר צ'לסי למשל). כסף חדש, הם כבר למדו, מביא לתוצאות מהירות, אבל לא בהכרח לבניית מסורת.
הערב יחגגו אוהדי הסיטי ב"בלו מון פאב" שלהם במרכז העיר, אולי תהיה זו אפילו חגיגה מקדמית לחגיגות האליפות בתום העונה. בכל מקרה הם ירגישו מוזר. איך אני יודע? הדרבי החיפני ההוא שנזכר בתחילת הטור הזה, היה מהפך קונספטואלי יותר ממשחק כדורגל: הפועל חיפה ניצחה בו אמנם רק 1-2, אבל אחרי כמעט 20 שנים בלי ניצחון בדרבי, מצאו את עצמם אוהדי מכבי חיפה ביציע ג' עומדים ולא מאמינים. הם הביטו בנו, אוהדי הפועל, לא כמי שמביטים באוהדים של יריבה עירונית שנואה, אלא כמי שראו רוח רפאים. זה נמשך עוד קצת, שלוש וחצי שנים ליתר דיוק, כשחגגנו את האליפות הראשונה והיחידה שלנו ושרנו ש"כולם יודעים שחיפה אדומה". בדיוק שש שנים אחרי הדרבי ההוא שלח רובי שפירא יד בנפשו, חצי שנה אחר כך לא נשאר מהאימפריה שלו אפילו זכר. מעולם לא היתה חיפה ירוקה יותר כמו בעשור שחלף מאז.