בנימין נתניהו יכול להיות מרוצה. במדד הפופולריות שפרסם ערוץ 10 שבוע ימים לאחר שגלעד שליט שב למצפה הילה, הגיע נתניהו לשיא חדש בדעת הקהל: 51% מרוצים מראש ממשלתם.
זה קורה חודשיים בלבד אחרי השפל העמוק ביותר שלו מאז נבחר לקדנציה הנוכחית: לאחר גל המחאה החברתית צלל נתניהו ל-29% תמיכה בלבד. יריבי נתניהו הטוענים שמה שהדריך אותו בפניית הפרסה שערך בעניין שחרור סיטוני של מחבלים רוצחים הוא אך ורק רצון לשקם את מעמדו הציבורי, יכולים לחכך את כפות ידיהם בהנאה. סקר ערוץ 10 מוכיח לכאורה את טענתם.
ואולם אחרי שראש הממשלה לא עמד בעקרונותיו מן העבר, ושחרר כל-כך הרבה מחבלים, נשאלת השאלה האם זו סנונית המבשרת את בוא החורף? רבים מהפרשנים שפעו מחמאות לראש הממשלה - על מנהיגות שגילה, על יכולתו להתגמש בעמדותיו - למרות אלפי מילים שאמר וכתב, ולפיהן אין להיכנע לדרישות של ארגוני טרור כדי לשחרר כלואים שבידיהם.
בין אם מסכימים לפרשנות המחמיאה הרווחת, ובין אם רואים בהחלטתו מהלך מסוכן של כפיית עמדות ציבור אמוציונלי על ממשלה נבחרת, ומהלך פופוליסטי של נתניהו, אי אפשר להתעלם מהיכולות המרשימות שגילה ראש הממשלה.
ככל שחולפים הימים מתברר שנתניהו ניצח על מלאכת גיבוש הרוב בממשלתו באופן מרשים. הוא מחק במחי החלטה אחת רושם קודם, כאילו אינו יודע להכין שיעורי בית בסיסיים בממשלתו, בהצבעת הנפל שלא הייתה על דוח טרכטנברג.
הפעם נתניהו עבד כמכונה פוליטית משומנת, משופשפת וחדורת רוח קרב. הוא הצליח להביא לצדו את כל שרי הליכוד למעט אחד, ולבודד את המשנה לראש הממשלה, בוגי יעלון, בידוד מזהיר. הוא פעל אצל השותפות לקואליציה וניצח על מלאכה שבסיומה הצביעו שרי ש"ס וישראל ביתנו, למעט ליברמן, בעד שחרור המחבלים תמורת השבת גלעד.
עסק מסובך
שינוי עמוק כל-כך בעמדותיו של ראש ממשלה תוך הפניית עורף לעקרונות שלהם הטיף במשך 30 שנה מעלה את השאלה המיידית: אם עשה זאת הפעם, למה שלא יעשה זאת שוב? למשל במהלך נועז, או משמעותי, מול אבו מאזן, במאמץ להביא לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
התשובה הפשטנית, והצינית, היא שנתניהו דואג אך ורק למעמדו בדעת הקהל לקראת הבחירות הבאות, ובניגוד לעניין שליט, בעניין ההסדר המדיני הוא לא מזהה בעם שום מוטיבציה. לפי הגישה הזו, לו היה מזהה בציבור תמיכה בהסדר מרחיק לכת עם הפלסטינים, ראש הממשלה לא היה מהסס.
אבל התשובה האמיתית מורכבת יותר. זה לא רק שהציבור לא מאמין ולא מוכן לתת אשראי למהלך נועז מול הפלסטינים; גם נתניהו איננו מאמין גדול בהסדר כזה בעת הנוכחית. לדעתו אין לאבו מאזן החזון, העומק והמנהיגות הנדרשים לפשרה אמיתית וסיום הסכסוך. גם העובדה שהפלסטינים מתחילים להשמיע קולות ייאוש מתהליך מדיני אינה גורמת לנתניהו להתרגש יתר על המידה.
אבל בחזית הפוליטית העסק מסובך עוד יותר: מי שחושב שלשכנע את בני בגין, לימור לבנת וגלעד ארדן לוותר על חלקים ביהודה ושומרון, או להסכים לפירוק מאחזים או התנחלויות דומה בשכנועם לשחרר מחבלים רוצחים טועה בגדול.
לא רק בגלל המחשבה שלשרי הליכוד עשויה להיות בעניין הזה אידיאולוגיה. גם בשל הרמה הפרקטית: ברי לכל, שמתפקדי הליכוד נצים יותר משרי מפלגתם. כל שר, או שרה, החפצים להיבחר שוב בפריימריז, יהיו חייבים להפגין לפני הבחירות עמדות לאומיות תקיפות, ופטריוטיות בלתי-מתפשרת. ויש עוד עניין קטן שמשפיע - רעייתו של נתניהו, שרה, תמכה בעסקת שליט, אך עמדותיה הנציות בעניין הפלסטיני ידועות לכל. ודאי לבעלה.
תסריט הבלהות
בנימין נתניהו כבר טעה פעם אחת כשוויתר על הבסיס הפוליטי שלו, לפני 12 שנה. הוא חזר מהסכם וואי במחשבה שהעבודה בראשות אהוד ברק תבטיח לו רשת ביטחון. הוא נדהם לגלות שהימין הפנה לו עורף, ואהוד ברק חתר לבחירות מוקדמות. הטעות עלתה ביוקר. נתניהו הלך למדבר הפוליטי הקר והמנוכר, ו-10 שנים עמל כדי לחזור לראשות הפירמידה.
הליכה להסדר הקמת מדינה פלסטינית כמוה כבגידה בציבור המתנחלים, וברבים מבוחרי הליכוד. תסריט הבלהות של ראש הממשלה הוא שאביגדור ליברמן יורש אותו כמנהיג הבלתי-מעורער של הימין.
עם כל הכבוד למנהיגות שגילה בעניין שחרור שליט, והאחריות שנטל על עצמו בכובד ההכרעה, הרצון הפוליטי העז להיבחר שנית לא יאפשר כנראה לתסריט מנהיגותי לשוב על עצמו בהסדר מול הפלסטינים. לפחות לא לפני הבחירות הבאות לכנסת.
הכותב הוא פרשן פוליטי ומגיש "הכול דיבורים" ברשת ב'