א. יש לי חבר, הוא רב רפורמי של קיבוץ בערבה. את החג ואת השבת נסענו לעשות איתם במדבר. זה אחלה זמן עכשיו במדבר, רוח נעימה נושבת בלילות והימים לא חמים מדי. בערב החג הלכתי עם הילדים לבית הכנסת.
זו הפעם הראשונה שאני הולך איתם לבית כנסת. התקלחנו, התלבשנו יפה ופסענו לאיטנו בשבילי הקיבוץ, אוחזים ידיים ודנים בכובד ראש בנושאים שברומו של עולם. פתאום אני רואה את עצמי מבחוץ, בטח זה קורה גם לכם (אם לא, חבל) ומתמלא מין שלווה שכזו, כמו נפילה רכה אחורנית אל מצע של נוצות אווז.
פתאום אני יכול להרגיש את כל אותן ההליכות לבית הכנסת עם אבא שלי, עם הסבים שלי עליהם השלום שיהיו בריאים (בדיחה משפחתית). ממש יכולתי להרגיש את עצמי פוסע שוב, ובמקביל, על כל המדרכות בדרך אל כל בתי הכנסת שנלקחתי אליהם. נכד, ילד, אבא. קצת מצחיק כשמנסים לתפוס את כל זה, לא?
בקיצור, תפסתי את מקומי בשרשרת המפוארת הזו של הגברים בשבט, וזה עשה לי טוב. הדרך לבית הכנסת הייתה אולי הדבר היחיד שאהבתי בכל העניין הזה של להיות דתי. שעות של נינוחות וחסד, אינטימיות של ממש.
השבת שזה עתה נכנסה עומדת באוויר ומגרשת בעדינות את טרדות היומיום וההיסטריה הקבועה של שישי בצהריים. פתאום אף אחד לא ממהר וכולם מברכים אחד את השני בשבת שלום, ויש זמן לדבר ויש זמן להקשיב. ויש, כמובן, גם את הדרך בחזרה הביתה, שהיא מתוקה ורגועה אפילו יותר. איך אפשר לא לאהוב את זה. ואיך אפשר שלא לאהוב את זה כפל-כפליים כשאתה חווה את זה גם מהצד האבהי של המשוואה. אחד הדברים היחידים שאתה לומד כשאתה הופך להורה זה להבין קצת יותר טוב את ההורים שלך.
זה היה רגע מתוק. אתם יודעים עד כמה אני אוהב את הרגעים האלה. האמת שאפילו הידיעה שהרגע הזה והשלווה הזו לא הולכים לחזור על עצמם בזמן הקרוב - הרי אני לא מתכוון להתחיל ללכת לבית כנסת, נכון? - רק עשתה את הכול לעוד יותר יפה. אני מעדיף את הרגעים שלי נדירים, אחרת מה העניין.
ב. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בבית כנסת רפורמי, ונהניתי לאללה. ניגנו מוזיקה ורקדו ושרו והכול היה הרבה יותר שוויוני ונעים מאשר בבתי הכנסת שהכרתי. גם נוסח התפילה היה ממש נחמד, בלי כל הקטעים האלה שמשמידים את הגויים ששונאים אותנו ובתוספת של "אימותינו" לכל "אבותינו". אפילו נשאו תפילה מיוחדת לגלעד שליט, אחד הנושאים שמעסיקים מאוד את הילדים שלי. הם אפילו ציירו לו ציור בגן, תהרגו אותי אם אני מבין למה.
הביקור בבית הכנסת שוב הבליט את ההבדלים הרליגיוזיים בין הילדים. אחרי שש דקות של תפילה באה נגה ושאלה למה האנשים האלה לוחשים כל הזמן ועל מה הם מברכים ומתי הולכים. אמרתי שעוד יש זמן, אז היא לקחה סידור, התאמנה קצת על הקריאה שלה ואחר כך הלכה לשורה האחורית ודיברה עם חברה על נעליים. החוויה הדתית השאירה אותה אדישה לחלוטין. לעומתה, אחיה התאום הלל ישב לידי ומלמל בדבקות: ברוך. אתה. אדוני. אלוהינו. מלך העולם. אומר אמן אחרי החזן, מזמזם לו עם המנגינה. הוא אפילו התנדנד, בחיי! כשפתחו את ארון הקודש (מדובר הרי בשמחת תורה) יכולת לראות אותו זורח, ולא היה גאה ממנו לעשות הקפה כשהוא חובק ספר תורה קטן. אלוהים שישמור, מה גדל לי בבית.
זה כך מינקות. מהילדים שלי אני למד שיש אנשים שהם דתיים ויש אנשים שהם לא וזה לא קשור לשום דבר שאתה יכול לעשות בנדון. זו לא שאלה של חינוך, זו שאלה של נטייה. הילד מאמין, אשכרה מאמין, באלוהים. כשניסיתי להסביר לו על המפץ הגדול הוא אמר שאלוהים עשה את המפץ הגדול. השיא היה כשהוא אמר לי שלא אומרים אלוהים אלא אלוקים. כבר הייתי על סף לשלוח מייל לגננת ולבקש להפסיק את שטיפת המוח, אבל רגע, מה עם הילדה?
הילדה, לעומתו, תענוג. אין אלוהים בעולם, אני שומע אותה מנסה להסביר לאחיה. הוא לא באמת ברא את העולם, זה רק סיפור ומשה אבינו, ככה הם קוראים לו, לא באמת קרע את הים, רק בכאילו. בטקסים הדתיים היא מתבוננת מתוך שעשוע מהול בתימהון, בעוד אחיה נכנס לחצי אקסטזה בכל פעם שמישהו מדליק נרות. הוא אפילו ביקש שנתחיל להדליק נרות בבית.
הבקשה נדחתה. נרות מלחיצים אותי ואין לי שום צורך בטקסים דתיים.
ג. יהיו ודאי אנשים שיגידו מה רע לתת לילדים קצת יהדות, ושאני מגלה חוסר סובלנות דתית. זה לא ממש מדויק, שהרי הילדים נחשפים לא מעט לתכנים דתיים בגן, אבל בכל הקשור לנעשה בבית - בבית אנחנו אתאיסטים. הערכים שאנחנו מנסים להקנות, אין להם שום דבר עם אף דת. למה אני צריך לגלות סובלנות לדבר שאני מתנגד לו באופן עקרוני? אם זה היה ההפך, אף אחד לא היה חושב לבוא בטענות על חוסר סובלנות לאדם דתי שמסרב לתת לילדיו לראות טלוויזיה בשבת, לדוגמה. אבל החילוני תמיד צריך למצוא את עצמו בעמדת התגוננות, כאילו הערכים שלו שווים פחות, בעוד שההפך הגמור הוא הנכון. השקפת העולם האתאיסטית מוצקה לא פחות. היא לפחות לא נשענת על אגדות.
אני אהיה מאוד עצוב אם אחד מהילדים שלי יחזור בתשובה - ממש כמו שההורים שלי היו ממש עצובים כשאני עשיתי את הדרך ההפוכה - אבל אם כך נגזר עליי, אני כבר מעדיף שזה יהיה הוא שמגלה את אלוהים ולא היא. הרי אם הילדה הייתה מגלה נטיות דתיות, היה לה הרבה יותר קשה בחיים. איזה מוזר זה להאמין בדת שחושבת אותך ונוהגת בך כיצור נחות ביחס לגבר, לא? תסובבו את זה איך שתסובבו ותדרשו בכבוד האישה ביהדות כמה שלא תדרשו, עדיין תגיעו לאותה הנקודה.
חשבתי על זה כשישבתי בבית הכנסת הרפורמי ושמעתי אישה קוראת בתורה. אני מחבב מאוד את הרפורמים, באמת, אבל בשבילי המהפכה הגדולה הזו של הרפורמים - שוויון בין גברים ונשים גם בתפילה - בקושי מגרדת את נקודת ההתחלה. זה המינימום של המינימום. העובדה שמדובר בהישג גדול כל-כך רק מראה לכם את היחס לנשים ביהדות האורתודוקסית, שלא לומר בציבוריות הישראלית. ראו מה קורה בירושלים, עם ההפרדה המטורפת בין נשים לגברים, באוטובוסים, ברחובות. ראו מה קורה בצה"ל. למרות מחאות פה ושם, אף אחד לא עושה שום דבר בנדון. כולם, מראש הממשלה ועד לאחרון נהגי האוטובוס והמ"כים בצבא, משלימים עם השקפת עולם מעוותת ולא שוויונית שכזאת. זה מזעזע.
אם הילדה שלי תהיה דתייה, זה יכאב לי מאוד.
ד. אז אני יושב שם בתפילה הרפורמית השוויונית, בין הילד הדוס שלי לילדה החילונית שלי, וחושב על כלת פרס נובל לשלום ליימן גבאווי מליבריה, שהובילה שביתת סקס שבמהלכה סירבו נשים ליבריות לקיים יחסי מין עם בעליהן בתקופת מלחמת האזרחים במדינה עד שלא יושג הסכם שלום. זה הצליח לה. האם תקום מנהיגה נשית כזו גם בירושלים ההולכת ומקצינה? האם תקום האישה שתכריז על מרד מתגייסות? למה הרוב הליברלי צריך להיות סובלני כל-כך לדעות חשוכות ועלובות כל-כך?
הרהור
מהילדים שלי אני למד שיש אנשים שהם דתיים, ויש אנשים שהם לא, וזה לא קשור לשום דבר שאתה יכול לעשות בנדון.