צדק חברתי הוא עניין של גיאוגרפיה. בעזה מבינים את זה כבר עשר שנים ברציפות. לחמאס ולג'יהאד האסלאמי יש ארסנל של רקטות מסוג פאג'ר שמגיעות עד הרצליה, אבל הם לא עושים בהן שימוש בגלל אותו צדק חברתי מפוקפק.
בגלל אותם כללי משחק מעוותים, אותן מילים מכובסות: טילים על אשקלון זה "התחממות", טילים על אשדוד זה "הסלמה", פצצות מרגמה וקסאמים על יישובי עוטף עזה זה "שגרה". אבל טילים על תל-אביב הם כבר הכרזת "מלחמה", ואת זה בשני הצדדים לא רוצים.
וכך קורה שפעילים חברתיים מקפלים את השלטים בבאר שבע, בזמן שעשרות-אלפי מפגינים נלהבים בת"א מחכים בהתרגשות לאיחוד ההיסטורי של החמישייה הקאמרית. זה לא הבמיה שמסריחה, כמו במערכון שהוצג במוצאי שבת של "החמישייה", זאת כל הסיטואציה המביכה הזאת; והריח שלה נישא בכל המזרח-התיכון, כדי שהשכנים שלנו ילמדו איך הישראלים המציאו מחדש את המילה סולידריות.
30 דקות נסיעה מפרידות בין ההפגנה בת"א לבין חצר בית-הספר שנפגע באשדוד. עוד 15 דקות מפרידות בין בית-הספר ההוא לנקודה שבה נרצח משה עמי מאשקלון. יש כבר מי שמסביר היום, כי "זאת המציאות המטורפת שבה אנחנו חיים", שאין מה לעשות, שאי אפשר לבטל את ההפגנה בתירוץ של "שקט יורים".
אבל את המציאות הזאת אנחנו הכתבנו. אנחנו, זה אומר, בין היתר, גם התקשורת. השיטה הזאת של "מסך מפוצל", כזה שמציג את שלום חנוך בת"א ואת הילדים הבוכים באשדוד, היא המטורפת. לא המציאות. ואם דפני ליף לא רוצה שקט כשיורים, אם סתיו שפיר לא יכולה לחכות יומיים, לפחות שלא יקראו לזה צדק חברתי.
בכלל, קיום ההפגנה בצד ביטול החלק הבידורי, היה יכול לשנות את התמונה. אבל דפני והחבר'ה עשו את ההיפך: הודיעו על ההופעה של שלום חנוך שעתיים לפני ההפגנה, כדי להביא עוד קהל, שאולי העדיף לצפות בטלוויזיה ולהתעדכן בהתפתחויות מדרום.
בשנת 2004 התמלאה העיר אשדוד בשלטים מפחידים. "תושבי אשדוד, הקסאמים בדרך אליכם". ככתב צעיר במקומון בעיר, העורך ביקש ממני לאתר מי הגורם הקיצוני, ההזוי, שמעלה על דעתו תרחיש כזה. זה נראה אז כמו מסע הפחדה של ימין סהרורי. קסאמים באשדוד? מה פתאום. ואכן, הקסאמים באמת לא הגיעו, אבל הגראדים כן. כי בעזה לא בוחנים רק את הגבולות הטכנולוגיים שעומדים לרשותם, אלא בעיקר את גבולות הסולידריות של הציבור הישראלי; ולגבולות האלה קוראים "בין גדרה לחדרה".
ההתנתקות מעזה הייתה ועודנה מוצדקת. ברעפים האדומים על חוף הים של עזה לא היה טיפה של צדק חברתי, בטח לא במובלעות של נצרים וכפר דרום. אבל ההתנתקות רק חידדה את הרפיסות של ישראל - ולא בגלל המהלך עצמו - אלא בעיקר בשל רפיסות התגובה לירי שהלך וגבר מאז.
דווקא השמאל הישראלי הוא הראשון שצריך היה להפגין עמדה תקיפה נגד הירי מעזה, משום שבבסיס התפיסה של השמאל ניצבת ישראל כמדינה ציונית וחזקה על גבולות 67'. ומדינה ציונית חזקה לא יכולה לקבל ירי טילים על שטחה הריבוני, בטח שלא על מרכזי ערים. הימשכות הירי הזה היא פשיטת-רגל ביטחונית ובעיקר מוסרית.
לנפץ את מאזן האימה
הכניסה הקרקעית לעזה בשנת 2009, בדומה לכניסה לקסבה של שכם ולמחנה הפליטים בלאטה בשנת 2002, לוותה בחשש כבד גם מחוץ לצבא וגם בתוכו. בשני המקרים, הצבא הוכיח יכולת מבצעית מרשימה, אפילו מעבר למצופה. סיום מבצע "עופרת יצוקה" ללא הכרעה, בשל הלחץ הבינלאומי, הביא להתחמשות חסרת תקדים ברצועה, שיצרה מאזן אימה. כל פעולת סיכול קטנה מצדנו, גוררת ירי חסר פרופורציה מצדם.
חמאס הספיק להתאמן ולהתמקצע מאז, והוא פועל כצבא קטן עם חטיבות, גדודים ופלוגות. צה"ל יודע וצריך להתמודד גם איתם, אבל בשביל זה צריך בדיוק את אותה סולידריות חברתית שהתיימרו להשמיע בכיכר רבין בת"א. מי שמאמין בצדק חברתי ובערבות הדדית צריך לקרוא לא רק לדיור בר-השגה, אלא גם לניפוץ מאזן האימה הזה. מאזן שמחלק את הארץ בין מדינת ת"א למדינה במלחמה.