ריצ'ארד גולדסטון, המשפטן היהודי מדרום-אפריקה ומחבר דו"ח או"ם על מבצע עופרת יצוקה, דו"ח שיזוהה לנצח עם שמו, כותב היום (ג') ב"ניו יורק טיימס", כי ישראל אינה מדינת אפרטהייד וכי "חשוב להפריד בין ביקורת לגיטימית על ישראל לבין התקפות שנועדו לבודדה, לשלול ממנה לגיטימציה ולייחס לה איכויות שטניות".
"אחת מהבדיות הזדוניות והמתמשכות במיוחד היא טענה שצצה שוב שלפיה ישראל נוקטת מדיניות של אפרטהייד", כותב גולדסטון. "ארגון לא ממשלתי מלונדון, ראסל טריבונאל (בית-דין), יערוך בשבת בקייפטאון 'שימוע' בנושא האם ישראל אשמה בפשע של נקיטת מדיניות אפרטהייד. לא מדובר ב'בית-דין'. ה'ראיות' יהיו חד-צדדיות ו'חבר המושבעים' יהיה מורכב ממותחי ביקורת על ישראל שהשקפותיהם ידועות היטב".
גולדסטון מציין, שהמילה 'אפרטהייד' מתייחסת למצב שהיה קיים בדרום-אפריקה לפני 1944, גם אם כיום מייחסים לה משמעויות רחבות יותר. "האשמת ישראל בנקיטת מדיניות אפרטהייד היא השמצה בלתי הוגנת ובלתי מדוייקת שמיועדת לפגוע בתהליך השלום במקום לקדם אותו", הוא אומר.
"אני מודע היטב לזדוניות של מערכת האפרטהייד המתועבת בדרום-אפריקה, שלפיה מבני-אדם שסווגו כשחורים נשללו כל הזכויות להצביע, להחזיק במשרה ציבורית, להשתמש בבתי-שימוש או בחופים לבנים, להינשא ללבנים/נות, להתגורר באזורים שמיועדים ללבנים בלבד או אפילו לעבור בהם ללא רשיון", כותב המשפטן. "שחורים שנפצעו בתאונות דרכים נותרו מדממים על הכביש עד למותם אם לא נמצא אמבולנס 'שחור' שיחיש אותם לב"ח 'שחור'. על בתי-חולים 'לבנים' נאסר להציל חיי שחורים".
כאשר מאשימים את ישראל בנקיטת מדיניות אפרטהייד, שבהגדרתה מבוססת על הפרדה לפי גזע או מוצא אתני, חשוב להבחין תחילה בין המצב בישראל, שבה הערבים הם אזרחים, לבין אזורים בגדה המערבית שנותרו תחת שלטון ישראלי בהעדר הסכם שלום, מציין גולדסטון.
הוא מדגיש שבישראל אין אפרטהייד. ערביי ישראל, כ-20% מאזרחי המדינה, מצביעים בבחירות, מקיימים מפלגות ושולחים נציגים לכנסת, ומחזיקים במשרות מכובדות, לרבות שופט בבית-המשפט העליון. חולים ערבים מאושפזים בצד חולים יהודיים בבתי-חולים בישראל ומקבלים טיפול זהה.
נכון אמנם שיש הפרדה דה-פקטו בין אוכלוסיות יהודיות וערביות בישראל, הפרדה רבה מהרצוי. חלק גדול מההפרדה הזו נובע מרצונן של האוכלוסיות האלה, מציין גולדסטון. חלק אחר נובע מאפליה. אבל לא מדובר באפרטהייד, שמנציח באופן מודע הפרדה בין גזעית כאידיאל. בישראל, שוויון זכויות הוא החוק, השאיפה והאידיאל. קרבנות של אפליה פונים לבתי-המשפט ולעיתים קרובות הם יוצאים מנצחים. המצב בגדה המערבית סבוך יותר, אבל גם כאן אין כוונה לקיים "משטר ממוסד של דיכוי שיטתי ועליונות של קבצה גזעית מסוימת".
זו אבחנה קריטית, מציין גולדסטון, גם אם ישראל מדכאת את הפלסטינים בגדה. ההפרדה הגזעית בדרום אפריקה נועדה להיטיב דרך קבע עם המיעוט הלבן על חשבון גזעים אחרים. ישראל, לעומת זאת, הסכימה עקרונית לקיומה של מדינה פלסטינית ברצועת עזה וכמעט בכל שטחה של הגדה המערבית, והיא קוראת לפלסטינים לנהל עמה מו"מ לשלום.
הוא מוסיף: "עד שלא יהיה פיתרון של שתי מדינות, או לפחות כל עוד אזרחי ישראל מוסיפים להיות נתונים לאיומי התקפות מהגדה ומהרצועה, ישראל תראה במחסומי דרכים ובאמצעים דומים מכשירים הכרחיים להגנה עצמית, גם אם הפלסטינים חשים עצמם נתונים לדיכוי.... "אלה שמבקשים לקדם את הבדיה של אפרטהייד ישראלי מצביעים על התנגשויות בין חיילים ישראליים חמושים לבין פלסטינים מיידי אבנים, או על גדר ההפרדה, שאותה הם מכנים 'חומת האפרטהייד', או על היחס המפלה בכבישים בגדה המערבית".
"בעוד שדוגמאות אלה עלולות להזמין השוואות שטחיות לאפרטהייד, השוואה כזו תהיה בלתי כנה ותעוות את המציאות. חומת ההפרדה נבנתה כדי לסכל התקפות טרור בלתי פוסקות. בעוד שהחומה אכן חוללה מצוקה משמעותית במקומות מסוימים, הורה בית-המשפט העליון למדינה לבנות את החומה בתוואים חדשים במקומות מסוימים, במאמץ לצמצם למינימום את המצוקה. הגבלות על נסיעה בכבישים מחמירות לאחר התקפות אלימות, אך הרסן מותר לאחר שהאיום קטן".
"כמובן, לפלסטינים יש שאיפות לאומיות; את זכויות האדם צריך לכבד, אך אלה שגוזרים גזירה שווה בין המצב בישראל לזה שבגדה, ומשווים בין שניהם לבין המצב בדרום אפריקה של פעם עושים שירות דוב לכל אלה שמייחלים לצדק ולשלום", אומר המשפטן. "הטענה שישראל היא מדינת אפרטהייד היא כוזבת וזדונית; היא בולמת, לא מקדמת, שלם והרמוניה", אמר גולדסטון.