מספר פעמים בעבר נאלצו בתי המשפט לדון בטענות של עורכי דין, שלפיהן עמיתיהם העתיקו מהם כתבי בי דין והגישום לבית המשפט. בתי המשפט הכירו בכתבי טענות, שהוכנו על-ידי עורכי דין כ"יצירות", אשר לעורכיהן יש בהן זכויות יוצרים והראויות להגנת החוק.
והנה, קרב דומה בין רואי חשבון, שמקורו בטענה בדבר העתקת חוות-דעת של מומחה.
בשנת 2008 הכין רואה החשבון זאב שלום חוות-דעת מקצועית, בנוגע לסיווג עסקאות ליסינג, שנערכו בין מזמינת חוות-הדעת, "דראל רם בע"מ", לבין חברה אחרת, כליסינג מימוני או כליסינג תפעולי. חוות-הדעת של שלום הוגשה לבית המשפט, על-ידי פרקליטיה של דראל, ממשרד עורכי הדין של שבלת, רוברטס ושות'. לא חלפו חודשים רבים, ואותה דראל פנתה למשרד רואי החשבון בריטמן, אלמגור, זהר ושות' בבקשה שתוכן עבורה חוות-דעת מקצועית, בנוגע לסיווג עסקאות ליסינג, שנכרתו בינה לבין חברה נוספת. חוות-הדעת הוכנה ונחתמה בידי רואה החשבון משה שוורץ, ממשרד בריטמן, והוגשה לבית המשפט, גם הפעם באמצעות משרד שבלת.
העתקה של ממש
משנודע לרו"ח שלום אודות חוות-הדעת השנייה, הוא גילה, להפתעתו, כי חלקים נכבדים ממנה הועתקו מחוות-הדעת, שהוכנה על-ידו. חרד לזכויות היוצרים שלו וזועם על כך, שמשרד בריטמן "גזל" ממנו לקוחה נכבדה, הגיש שלום, לבית המשפט המחוזי בחיפה, באמצעות עו"ד יוסי חכם, תביעה לצו מניעה ולפיצויים ללא הוכחת נזק, בגין הפרת זכויות היוצרים שלו.
התביעה התקבלה עתה, בחלקה.
"עיון השוואתי של מילה במילה, בין שתי חוות-הדעת, מלמד כי אכן הייתה העתקה של חוות-דעת התובע, לחוות-הדעת של הנתבע", פתח השופט עדי זרנקין בדרך לקבלת התביעה. "ניתן להבחין בנקל כי המדובר בהעתקה של ממש, וכי נעשו בה השינויים המחויבים בלבד", המשיך. "ניכר כי מעתיק חוות-הדעת, עיין בחוות-הדעת הראשונה עיין היטב לפני העתקתה, וידע להשמיט ממנה מה שאינו שייך לחוות-הדעת השנייה", הוסיף זרנקין.
הוא עבר פרק אחר פרק בשתי חוות-הדעת, וגילה כי לצד ההעתקה הברורה של חלק מהפרקים, היו פרקים בחוות-הדעת, שביניהם נמצאו הבדלים כאלה ואחרים. "מן המקובץ עולה, כי הטענה להעתקה היא נכונה. הנתבע העתיק מחוות-הדעת של התובע שני פרקים בשלמותם. יתר הפרקים בחוות-דעת הנתבע הועתקו באופן חלקי", סיכם זרנקין פרק זה בפסק דינו.
אלא שהיה עליו להכריע בטענת פרקליטי הנתבעים, עו"ד מטרי, מאיר ושות', שלפיה חוות-הדעת כלל אינה באה בגדר "יצירה ספרותית", וכלל אינה זכאית להגנת חוק זכויות יוצרים. בדחותו את הטענה קבע זרנקין, כי החוק אינו מגדיר רשימה סגורה של יצירות, שיוכרו כ"יצירה ספרותית". על מנת שתוכר ככזו, על יצירה ספרותית מקורית לעמוד בשני תנאים מצטברים: דרישת היצירתיות ודרישת ההשקעה.
"דרישת היצירתיות, הינה מינימאלית ביותר", כך זרנקין. "אין הכרח להתמקד בתוצר המוגמר אלא בתהליך הכנתו, והשאלה היא, מידת היצירתיות של מלקט החומר ביצירה שיצר, בשלבי גיבושה". גם בנוגע למרכיב ההשקעה, קבע זרנקין כי נדרשת השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו: זמן עבודה, כישרון, ידע וכו'.
הוא אזכר את זאת שבתי המשפט כבר הכירו בזכויות יוצרים בכתבי טענות, המוגשים לבית המשפט. אלה גילמו יצירתיות, "ולא היו טפסים שדרכי הביטוי שלהם מוגבלות".
על-פי זרנקין, המקוריות בחוות-דעתו של שלום באה לידי ביטוי בבחירה ובסידור הנתונים העובדתיים, בעריכת ההסברים הכלליים ובאופן פירוט הקריטריונים החשבונאיים ויישומם. נראה היה בעיניו מובן מאליו, שבהכנת חוות-הדעת הושקעו לימוד, יישום הידע החשבונאי והמשפטי של שלום, ומאמץ באיסוף הנתונים הרלבנטיים. לא היה לו ספק בנוגע לכך, שבהכנת חוות-הדעת הושקעה עבודה ניכרת. "חוות-הדעת שהוגשה על-ידי התובע הינה בבחינת יצירה ספרותית, הראויה להגנה במסגרת החוק", סיכם זרנקין סוגיה זו.
הוא דחה גם את טענת הנתבעים, שלפיה הזכויות בחוות-הדעת שייכות לחברת דראל, המזמינה, ולא לרו"ח שלום. בקשר לכך, הוא הפנה אל חוזה ההתקשרות, שבין דראל לבין שלום, בו נקבע, במפורש, שלא כך.
משרד שבלת ידע
זרנקין לא התרשם מכך, שחלק קטן מחוות-דעתו של שלום הועתק מפסק דין של בית המשפט העליון, בלי שהדבר צוין בה. "אין בדברים אלה כדי לשלול מהתובע את זכותו בחוות-הדעת בשלמותה", חרץ.
טענה נוספת של הנתבעים, שנדחתה על-ידי זרנקין, הייתה זו שלפיה מאחר שאת חוות-הדעת של שלום הם קיבלו ממשרד שבלת, בלי שהיה ידוע להם, שהיא הוכנה על-ידי שלום, הרי לא ניתן לייחס להם הפרת זכויות היוצרים שלו. לדידו, היה על הנתבעים לבדוק מי הוא יוצרה של חוות-הדעת. "מפר תמים... נחשב לא רק מי שלא ידע כי קיימת לאחר זכות יוצרים ביצירה, אלא גם מי שלא היה עליו לדעת זאת", הסביר והוסיף: "ביצוע ללא הרשאה של מעשה שיוחד לבעל זכות היוצרים, הינו בגדר הפרת זכות יוצרים, בין שנעשתה ההפרה בכוונה ובין שנעשתה בלא כוונה". הוא הוסיף וקבע, כי טענה בדבר הפרה תמימה עשויה להתקבל רק בנסיבות יוצאות דופן, שבהן סביר להניח שהיצירה היא נחלת הכלל.
זרנקין דחה את טענתו של שלום, שלפיה בכך שהנתבעים לא ציינו את שמו, כיוצר חוות-הדעת, הם הפרו את זכותו המוסרית. כך עשה לאור קביעתו, שלפיה כשמדובר חוות-דעת של מומחה, זכותו של היוצר, אשר יצירתו הועתקה, כי שמו ייקרא על היצירה החדשה, אינה מעשית.
או אז הוא נפנה לדון בשיעור הפיצויים, שישלמו הנתבעים לשלום בגין הפרת זכות היוצרים שלו. "אינני סבור שיש לפסוק את הסכום המרבי", לא היסס לקבוע. בדרכו לפסוק לטובת שלום רק 15 אלף שקל, הוא הביא בחשבון את זאת, שחוות-הדעת הועתקה באופן חלקי, ואת זאת שגם שלום העתיק לתוך חוות-דעתו מתוך פסק דין של העליון.
לפני שחייב את הנתבעים גם בהוצאות ובשכר-טרחת עורך דין בשיעור 10,000 שקל, הביע זרנקין את דעתו, שלפיה היה על שלום להגיש את תביעתו גם נגד משרד עו"ד שבלת, "אשר מתפקידו ומתפקידם של עורכי הדין העובדים בו, להיות ערים לזכויות יוצרים ביצירות, ולא הייתה יכולה להתקבל הטענה מפיהם כי לא ידעו על זכות היוצרים בחוות-הדעת השייכת לתובע". (ת"א 20499-01-10).