ב-1849, שנת "אביב העמים", ועידת שלום נערכה בפריז. את הנאום העיקרי נשא ויקטור הוגו, גדול הסופרים של זמנו. הוא הכריז: "יום יבוא ואת, צרפת; את, רוסיה; את, איטליה; את, אנגליה; את, גרמניה - כולכן, אומות היבשת, תתמזגו באחדות על, ותכוננו אחווה אירופית מבלי לאבד את תכונותיכן הייחודיות ואת אישיויותיכן המהוללות... יום יבוא ואת מקום הקליעים והפצצות יתפסו פתקי הצבעה, זכות בחירה כללית, בוררות נעלה של סנאט על ריבוני. הוא, הסנאט, יהיה בן הדמות האירופי של הפרלמנט הבריטי, הדיאט הגרמני, האסיפה המחוקקת הצרפתית".
160 שנה חלפו מאז הושמע החזון הנאצל הזה; פרלמנט אירופי אמנם קם ונהיה, אבל "אחווה אירופית" לא קרמה עור וגידים; ואין מנוס מלחשוד שוויקטור הוגו לא היה רווה נחת ממצב העניינים ביבשת.
זיכרונותיי על אירופה מגיעים עד ילדותי בגרמניה הוויימארית ושנות התבגרותי ברייך השלישי הנאצי. עזבתי את גרמניה זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. מאז, חזרתי וביקרתי בה לעתים מזומנות, הייתי ברוב ארצות אירופה, והיבשת הייתה משדות המחקר העיקריים שלי. ילדיי התחנכו בבתי ספר משני עברי האוקיינוס האטלנטי. לתרבות אירופה הייתה השפעה מכוננת על חיי (תרבות העבר, עליי להודות, יותר מתרבות ההווה).
נתמזל מזלי לצאת נשכר משורה של תובנות גלובליות. אני משקיף מבעד לחלונות ביתי בוושינגטון, ואני מבחין בסנאים על ענפי העצים בפארק של רוק ריק; כאשר אני מתבונן מבעד לחלונות דירתנו בשכונת האייגייט בלונדון, אני רואה את הסנאים בפארק ווטרלו; ולעת חורף, משנשרו העלים, מתגלה לעיניי קברו של קרל מרקס.
עכשיו, משראיתי את אירופה ואת האירופים בזמנים טובים ובזמנים רעים, אפשר שבאה שעת הסיכומים. למדתי לפני זמן רב שמשבר אינו אלא התקופה שבין שני משברים אחרים - אבל זה הנוכחי הוא עמוק הרבה יותר ועלול להיות גורלי. לפני חמש שנים, בספר שנקרא "ימי אירופה האחרונים", עסקתי בדעיכת אירופה אשר הכרתי. אחדים הנידו את ראשיהם בספק; הדעות שהבעתי לא היו אופנתיות, ואין ספק שהספר יצא קודם זמנו. הסכמה רחבה שררה, כי המאה ה-21 שייכת לאירופה, והיא תהיה מעצמת העל הלא צבאית, מקור לקנאה כללית ומופת של חיקוי.
אירופה, ובמיוחד האיחוד האירופי, עלו יפה. וכי לא התקדמו עד כדי מטבע משותף? מבקר ספרי ב"אקונומיסט" האשים אותי ב"הסקנת מסקנות אפוקליפטיות שלא לצורך". והנה עכשיו אני קורא מאמר מערכת בשבועון הזה על אותו נושא עצמו, תחת הכותרת "עיניים נשואות אל פי התהום".
אני לא נשאתי אז את עיניי אל פי התהום, ואינני נושא אותן עכשיו; רק שקלתי את האפשרות שאירופה תהפוך למוזיאון, או לגן שעשועים בנוסח דיסני, לתועלתם של תיירים אמידים ממזרח אסיה: לא עתיד מזהיר או הרואי, אבל גם לא חזון קודר של אחרית הימים.
אכן, בזמן ההוא עסקתי באתגרים של העתיד הרחוק, דוגמת הנטיות הדמוגרפיות. עכשיו, לרגל המיתון העולמי ובמיוחד משבר החובות האירופי, ההווה מעיק יותר מן העתיד. זה עניין טבעי. התמוטטות בנקים, תקציבי צנע ואבטלה גואה הם אמנם סכנות ברורות ומיידיות. אשר לסכנות הטווח הארוך, תמיד אפשר להתנחם בסיכוי שאולי בכל זאת הן לא יתממשו. חמש שנים הן אמנם רגע חולף בהיסטוריה, אבל בעיני המתבונן כיום הן שקולות כנגד הנצח.
אגב הרהור בעתידה של אירופה, אפשר להיזכר בחיבורו של הפילוסוף הצרפתי ריימונד ארון, "להגנת אירופה הדקדנטית", אשר התפרסם בשנות ה-70. על אף הפסימיות הטבעית שלו, ארון לא האמין שאירופה הדקדנטית תיפול בקסמיו הרעיוניים המושכים של הקומוניזם, ותיכנע לכוחה הצבאי והפוליטי של ברית המועצות. עם כל אהדתו לאירופה הליברלית, ארון לא התכחש לתהליך הדקדנטיות (או שקיעה, אם נעדיף מושג ערכי פחות), אשר התחיל באירופה במלחמת העולם הראשונה והואץ עם מלחמת העולם השנייה. הסיבות ידועות: החורבן שהמיטו המלחמות האלה, מרחץ הדמים הענקי שהניבו, והאידיאולוגיות ההרסניות עד מאוד שבקעו מחלציהן. בין שנות ה-50 לשנות ה-70 של המאה ה-20, אירופה התאוששה במידה רבה במובן החומרי; היא הגיעה אל שיאים היסטוריים של שגשוג. אבל הביטחון העצמי שלה לא התחדש. אמנם נשמעו דיבורים על ערכים אירופיים משותפים, אבל בפועל צרכנות וחומרנות נתנו את הטון.
אף על פי כן, אלה הלומדים היסטוריה מיטיבים לדעת שעניין השקיעה מחייב זהירות, ונשמעו הרבה נבואות שקר. במרוצת ההיסטוריה נרשמו דוגמאות לא רק של שיור, אלא של התאוששות ארצות, יבשות וציביליזציות אשר כמו נסתם עליהן הגולל. כאשר נפלה קיסרות רומא המערבית, במאה החמישית, רווחה ההערכה שנחתם בזה גם גורלו של החלק המזרחי - אבל ביזנטיון האריכה לחיות עוד אלף שנה.
כיוצא בזה, ב-1871, לאחר תבוסת צרפת במלחמתה עם פרוסיה, השתרר הרושם הכללי שממשמש ובא ה-Finis Galliae, או קץ גאליה (שמה העתיק של צרפת). הסיבות היו רבות: הצטמקות האוכלוסייה, רגשי תבוסנות, התמעטות הפטריוטיות וירידת הכבוד העצמי, חוליים חברתיים כמו אלכוהוליזם ומה שקראו אז ארוטיציזם, זאת אומרת נהייה אחר פורנוגרפיה. אכן, חלף זמנה של צרפת, היא נפלה ולא תקום עוד. והנה, בתוך שלושים שנה המצב השתנה מעיקרו: הדקדנטיות יצאה מן האופנה, ואת מקומה תפס מיליטריזם, אפילו שוביניזם לאומני. נבנה מגדל אייפל; חזר והתגלה הספורט, ונעשה פופולרי; צרפת חזרה אל עצמה.
לגרמניה היו נחוצות רק 15 שנה לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, כדי לחזור ולהיות הארץ החזקה ביותר והמאיימת ביותר באירופה.
רק 51% "הרגישו אירופים"
הנה כי כן הגיע זמנו של "החלום האירופי": דגם פוסט לאומי של שלום, שגשוג, צדק חברתי ושל טוהר אקולוגי. מעודדת היא הידיעה שמספר הרציחות באירופה הוא רק רבע מזה של ארצות הברית, ההשכלה רחבה יותר ותוחלת החיים ארוכה יותר. מהפכה התחוללה באירופה בשישים השנה האחרונות, ורוב האמריקאים כלל לא הבחינו בה. היא מצאה איזון בין זכויות קניין פרטיות ובין טובת הכלל, בין פיקוח ממשלתי ובין השוק החופשי, בין חירות ובין שוויון - דברים שלא הסתייעו באמריקה, על אמונתה הנאיבית בסגולות הריפוי המלא של השוק הפתוח.
באירופה הוגבלו הפרזותיו של הקפיטליזם הצרכני. היא פיתחה נוסחה חלוצית של מדיניות חוץ הומניטרית. היא השכילה סוף-סוף לחיות בשלום עם עצמה ועם שאר העולם. אירופה הייתה חסונה ובת קיום; פטורה מן המתחים של אמריקה הקודחת וחסרת האיזון.
בוקר עגמומי אחד, החדשות היחידות נוגעות לסף התמוטטותה של אירלנד, לייאושה של יוון, לאובדן העצות של פורטוגל, לסכנה המרחפת על איטליה ועל ספרד, ל"ירידה הכרונית בביקוש", ל"מחזורים הנחלשים (של פעילות עסקית)", ל"מסלול התנגשות באירופה", ל"הריגת האירו", ל"תוצאות הקטלניות", ל"גלישה במורד התלול" - קולות גוג ומגוג.
קל מאוד, קל הרבה יותר מדי, ללעוג לאשליות תמול-שלשום. דור האליטות האירופיות, שצמח לאחר המלחמה, חתר לכינון חברות דמוקרטיות יותר. בני הדור הזה רצו לקרב את הקטבים של עושר ושל עוני, ולהעניק שירותים חברתיים כדרך שממשלות הדור הקודם לא השכילו לעשות. המגמה הזו לא הייתה תוצאה של רדיפת צדק בלבד. בעיני הדור הזה, יתר שוויון חברתי היה אמצעי לצינון הכעס ולשיכוך התסכולים שהוליכו את הדור הקודם למלחמה. במשך כמה עשרות שנים, החברות האירופיות עמדו במשימה. אירופה הייתה שלווה ותרבותית, פעמי מלחמה לא נשמעו בה.
אין זה נכון כלל להטיל את האחריות למשבר הנוכחי על ג'ון מיינארד קיינס ועל הסוציאל-דמוקרטים. קיינס מת זה כבר, ובשום ארץ אירופית מרכזית (זולת ספרד) לא משלה ממשלה סוציאל-דמוקרטית זה שנים. אף על פי כן, בזמן נתון הרעיון האירופי התחיל לאבד תנופה. הוא היה מיוסד על ההנחה של צמיחה כלכלית קבועה, והוא לא הביא בחשבון את בעיית הזדקנותן של חברות אירופיות. משעה שהצמיחה פסקה, ותוחלת חייהם של בני אדם התארכה, בסיסה של תוכנית האב התערער. שגיאות יסוד נעשו במובנים נוספים, כמו הצטברות החובות והאמונה שאיחוד כלכלי-פיננסי יוכל לקום גם בהיעדר איחוד פוליטי.
מוטב היה לאירופה אילו איחודה היה מתבסס על תחושה של זהות אירופית ושל ערכים משותפים. אבל היא התחילה כקהילה של ברזל, פלדה ופחם. אמנם ז'אן מונה, אבי האיחוד האירופי, אמר לימים כי אילו ניתנה לו ההזדמנות להתחיל מחדש הוא היה מטעים תרבות על חשבון כלכלה. אבל הוא התחיל בכלכלה, ואפשר לומר על הגישה הזו שהיא כנראה לא הייתה מחוסרת היגיון.
איחוד אירופה היה קשה כל-כך, לא מפני שהיה עליו להתגבר על מה שאחדים כינו "התפיסה המלאכותית של מדינת הלאום" (מדינת הלאום התפתחה במשך מאות שנים; ייתכן שאירופה והעולם היו יוצאים נשכרים אלמלא התפתחה, אבל בוודאי אי-אפשר לייחס לה מלאכותיות). מלאכותי, לעומת זאת, היה הרעיון של "קהילת הקהילות". כל המחקרים מראים כי הרוב הגדול של האנשים מרגישים זיקה למקום ולארץ שבהם נולדו - והרבה פחות למוסדות רחבים יותר, הכוללים אורח חיים שונה או לשון שונה. לפי סקר של Eurobarometer משנת 1996, רק 51% מהאירופים "הרגישו אירופים", והמספר הזה לא גדל מאז.
ניסיונות שונים נעשו לחזק את התחושה של מורשת תרבותית משותפת, כולל המנון אירופי ודגל אירופי, אבל עדיין לא נודעה להם השפעה. מספר מאורעות תרבותיים משותפים נחלו קצת יותר הצלחה, כולל תחרויות השירים של האירוויזיון, או קונצרט ערב ראש השנה בווינה לכבוד יוהן שטראוס. אין זה הוגן להגיד על אירופה שהיא נעשתה עצלה, אבל היא נעשתה ללא ספק מופנמת ורדומה, מחוסרת סקרנות ונטולת יוזמה. אין כל פגם בחשק ליהנות מן החיים, אבל הוא מדאיג אם מתלווה אליו התמעטות של עניין בעתיד.
כתפיהם השחות של הצעירים
יש במהלך ההיסטוריה שינויים מעמיקים המתחוללים עם עלייתו של דור חדש. ברוח מה שאמר פעם הפילוסוף היהודי מרטין בובר, עליית הדור החדש היא הסיכוי הנצחי רב המזל של המין האנושי. אבל הדורות החדשים גם הרעו מפעם לפעם, למשל בניצחונות הפשיזם והקומוניזם, אשר היו, לפחות בראשיתם, תנועות של צעירים. אם תצליח אירופה להתחדש, זה יהיה במידה רבה בזכות אנשים צעירים מרקע לא אירופי. אבל, מחוץ לכמה יוצאים חשובים מן הכלל, אירופה לא השכילה למשוך את טוביהם, ואין צורך להאריך דיבור על הבעיות הנובעות מאינטגרציה של מהגרים חדשים כה רבים.
כך או כך, לגיון הצעירים יקטן וילך באירופה במרוצת עשרות השנים הבאות. היבשת מזדקנת מחמת פוריות ירודה והתארכות תוחלת החיים. פירושו של דבר לא רק שיגבר הלחץ על שירותי הרפואה באירופה ועל קרנות הפנסיה, אלא במידה ניכרת של סבירות תרד גם רמת המחיה. למרבה הפרדוקס, באותו הזמן עצמו אבטלה מסיבית של צעירים עתידה להימשך, ועל הצעירים המועסקים יהיה לשאת בעול החובות המסיבי שצברו קודמיהם. מספר קטן בהרבה של צעירים יצטרכו לעבוד לטובת רווחתה של קבוצת אוכלוסייה גדולה ומבוגרת לאין שיעור.
ממילא, עימות בין דורות יהיה הנורמה החדשה. התקוממויות של צעירים התחוללו באירופה מפעם לפעם עוד במאה ה-19, אבל שורשיהם היו בעיקר פוליטיים, לא חברתיים. סמוך לזמננו, התמרדויות צעירים התחוללו בצרפת, בבריטניה, בספרד וביוון. התספיק סולידריות לאומית (או אירופית), כדי לעמוד בלחצי השנים הבאות?
יש מספר כמעט בלתי מוגבל של אפשרויות לכישלון האיחוד האירופי, אבל נראה שאת הכף יכריעו לא החלטות טכניות שיתקבלו בענייני כלכלה ופיננסים, אלא גורמים פוליטיים ופסיכולוגיים עמוקים יותר - לאומיות, או פוסט לאומיות; דינמיות או תשישות. יש נטיות שאפשר לחזות בדרגה מסוימת של סבירות, אבל יש גם נעלמים שאי-אפשר למדוד או לשקול, קל וחומר לחזות, מפני שהם נתונים לשינויים פתאומיים. ונראה שיגדל וילך משקלם של הנעלמים.
אירופים רבים מתלוננים על היעדר דמוקרטיה, והם חוששים, אולי בצדק, שאירופה בשליטת בריסל תהיה דמוקרטית פחות. מעטים מתלוננים על היעדר מנהיגות, אף כי היא נחוצה באותה המידה אם לא יותר. אירופה נסחפת עם הזרם, מבלי לדעת אפילו את כיוונו.
כמה דמוקרטיה תיתכן בעולם המחר? בפרלמנט הפולני הישן, לפני 250 שנה, הייתה נתונה זכות וטו לכל חבר. שיטה כזאת בוודאי אינה יכולה לעבוד באירופה. אמנת ליסבון, שנחתמה ב-2009, וניסתה להרחיק את אירופה מן הסכנה, אבל בפועל לא השתנה דבר. גרמניה וצרפת עשו יד אחת ביוזמה לייעל את האיחוד האירופי, להחיש את תהליך קבלת ההחלטות, ולהטיל פיקוח ובקרה הדוקים יותר. גם זה לא עזר הרבה, וממילא לא הייתה הסכמה מלאה בין השתיים. ארצות אחרות, אף כי היו זקוקות עד ייאוש לעזרתן של צרפת ושל גרמניה, לא ראו בעין יפה את ניסיונותיהן לעצב את האיחוד האירופי בצלמן. אבל גם למתנגדים לא הייתה אלטרנטיבה של ממש.
אירופה הפוסט מודרנית
אפשר שהצדק עם רוברט קופר. הוא יועץ רב שנים לאיחוד האירופי על מדיניות חוץ. לדעתו, אירופה היא פוסט מודרנית, ותאמין בתלות הדדית בדרכי שלום ובשיתוף פעולה, בשעה שמדיניותן של ארצות אחרות מעוגנת ברעיונות מסורתיים של אזורי השפעה ושל מאזני כוחות. אבל איך יוכל הפוסט מודרני להשתייר בעולם המתנסה לעתים מזומנות מדי בתוהו ובוהו; עולם שאותו מכוונים חוקי הובס, לא חוקיו של בית הדין הפלילי הבינלאומי?
הפוסט מודרניסטים יצטרכו לפעול על יסוד שתי מערכות של חוקים: אחת בין ארצות "תרבותיות" ובין עצמן, והשנייה במגען של הארצות האלה עם הפרחחים שעדיין לא הגיעו אל השלב המתקדם של פוסט מודרניות. זה נשמע אולי הגיוני, אבל אין זה מעשי. "אימפריאליזם ליברלי" הוא מושג פרובוקטיבי שלא לצורך, לא מדיניות ריאלית של שיגור אלפי חיילים לזמן מוגבל אל ארץ רחוקה, עם הוראה שלא לירות.
שלא במפתיע, התזות של קופר הרגיזו את אלה המוכנים לסלוח לפשיזם דתי, לדיקטטורה, אפילו להשמדת עם, ובלבד שיתרחשו מחוץ לאירופה ולארצות הברית. אבל החולשה האמיתית של המדיניות הזו נעוצה במקום אחר - היא מגלמת לא רק אפליה, אלא נחישות החסרה ביבשת בימים האלה.
אירופה תהיה משתתפת חזקה רצויה, אבל איך תוכל להפוך למשתתפת חזקה? האומנם אירופה, באדישותה הנוכחית, אפילו רוצה להיות משתתפת כזאת? כפי שכתב פעם הפילוסוף שופנהאואר, "לרצות קל מאוד, אבל לרצות לרצות קשה מאוד".
בספר חדש, "עולם ללא אירופה?" (Un Monde sans Europe?), כותב הוגה הדעות הצרפתי פייר אסנר כי על אירופה להיות פקטור של איזון, של תיאום ושל פיוס מפני שהיא חזקה מספיק כדי להשפיע על אחרים ולהגן על עצמה, אבל אין היא חזקה מספיק כדי לכבוש ולשלוט: "אירופה זקוקה לעולם, העולם זקוק לאירופה". מלים נעלות, מלים נכונות - מי יוכל להתנגד לרגשות כאלה? אבל האומנם העולם שותף להם? האומנם יש לאירופה הכוח הפנימי או האמביציה לעמוד במשימה הזו?
הפילוסופים הפוליטיים והמדינאים של מזרח אסיה כנראה צדקו כאשר אמרו לאירופים שדגם יותר אוטוריטרי של ממשל יהלום יותר את ההתמודדות עם משימות השנים הבאות. בעיניהם, על אירופה אבד הכלח, ואין היא אלא איחוד מכסים שמעולם לא התכוון ברצינות להפוך למעצמה גלובלית. משונה בעיניהם שאירופה אינה מודה בתפקידה הצנוע בענייני העולם, ואינה משלימה איתו. אם תהיה אירופה אחת, או תהיה "אירופה של ארצות מולדת" (במליצתו של שארל דה גול), או לא תהיה אירופה כלל, קשה להעלות אותה על הדעת דמוקרטית יותר ממה שהיא כיום. בהיאבקה על עצם שיורה, היא תתקשה יותר ויותר לקיים את הרמה הנוכחית של חירויות דמוקרטיות.
מעולם לא הייתה מדינת על אירופית, אפילו לא על הנייר. אכן, יש אינטרסים משותפים, אבל האם אירופה אינה יכולה לחקות את אמריקה הלטינית? הארצות הלטיניות חיות בשלום זו עם זו, ומשתפות פעולה עד גבול מסוים; הן כוננו שוק משותף כלשהו (Mercosur), הן מרשות תנועה חופשית של סחורות, ואיחוד מכסים. לפני מאתיים שנה, לסימון בוליבר הוונצואלי היו תוכניות שאפתניות לאחד את האזור, אבל חזונו התנגש במציאות המקומית, ולא קרם עור וגידים, אף כי לארצות האלה יש מן המשותף הרבה יותר מאשר לאירופה (אפילו לשון משותפת, מחוץ לברזיל). בזמן האחרון היו כמה ניסיונות לכונן מסגרת פוליטית קרובה יותר, אבל נראה שסיכויי ההצלחה אינם גדולים.
הסיכויים לשגשוג אירופי גרועים הרבה יותר. בהיותה ענייה בחומרי גלם ובמשאבי אנרגיה, אירופה תתקשה להוסיף ולקיים את רמת המחיה ואת הישגיה החברתיים, אלא אם כן תהיה מאוחדת. בניגוד לאמריקה הלטינית, מיקומה הגיאופוליטי חושף אותה ללחצים פוליטיים מצד ספקי האנרגיה. אם לא יתחזק הניהול הכלכלי שלה, חוסר האיזון בין ארצותיה יגבר וילך, משברים יחזרו ויישנו, ותהיה חזרה אל לאומנות כלכלית ואל חומות מגן. בהיעדר מדיניות אנרגיה משותפת, אירופה תתקשה להתמודד בשוקי העולם.
לפי שעה, רוב האירופים פוסחים על שתי הסעיפים. הם אינם להוטים להינתק לחלוטין מן האיחוד האירופי, אבל גם אינם להוטים להתקדם לקראת כינונה של מדינת על. אחדים מאמינים שייטב להם אם יתמודדו עם משברי המחר לבדם; סוף-סוף, לפנים נהגו לומר ש"קטן הוא יפה". החיים בערים קטנות התייחדו לפנים בקסם רב. היומיום בציוריו של הרומנטיקן הגרמני קארל שפיצווג היה בוודאי נעים יותר מן החיים במפעלי הטקסטיל השטניים של אנגליה.
אולי הקשרים והערכים המשותפים אינם חזקים מספיק כדי לשמש בסיס לאיחוד אמיתי. אולי אם כל ארץ תדאג לעצמה, התוצאות לא ייפלו ממה שתשיג חזית מאוחדת. ואם הן לא ייטיבו, לפחות יינתן להן הפיצוי של יתר אושר. אין זה ברור כלל שאפילו לאירופה מאוחדת יהיו הכוח והרצון הפוליטי למלא תפקיד חשוב באמת ביחסים הבינלאומיים. תמיד יש הסיכוי שהסערות הבאות יפסחו על אירופה אם היא תסגל לעצמה פרופיל נמוך. סוף-סוף, פרופיל נמוך מצריך מאמץ קטן יותר מזה המתחייב לשם יצירה של רצון פוליטי - ונראה שהוא כרוך בסיכונים קטנים יותר.
אלוהי, הרואי, אנושי
אירופה שהכרתי נעלמת והולכת. תחתיה יבוא משהו שהוא בין מעצמה אזורית למוזיאון רב ערך. לפי שעה אני נוטה להסכים, על אף הכול, עם שורותיו של המשורר האנגלי טניסון, "טובות חמישים שנה של אירופה מעידן של קאתאי (סין)".
הרבה בעברה של אירופה ראוי להערצה, ואפילו הרבה בחולשתה הנוכחית. אבל אין אני בטוח עוד באיזו מידה רוב האירופים שותפים לתחושותיו של טניסון, באיזו מידה מוסיפה להתקיים אמונה תקיפה בזהות אירופית, בדגם אירופי ובערכים אירופיים - ומעל לכול, באיזו מידה קיים הרצון להגן עליהם. תחת זאת אפשר להתנחם במחשבה שגם חלקים אחרים של העולם נמצאים בירידה. המשבר הנוכחי אינו בעיקרו משבר של פיננסים ושל חובות, אלא משבר של רצון, של אינרציה, של עייפות ושל היעדר ביטחון עצמי, אגו חלש בלשון הפסיכואנליזה.
במשך כמה מאות שנים, אירופה נהנתה מעמדת בכורה עולמית, ממש כמו מעצמות שקדמו לה. זה הגיע אל קצו. ההיסטוריה הכתובה היא סיפור נמשך של עלייה צורך ירידה. בניגוד לפרופסורים באוניברסיטה, למעצמות על אין קביעות. בשחר העידן המודרני, ג'אמבאטיסטה ויקו, בחיבורו המפורסם על "המדע החדש" (Scienza Nuova), טען כי ההיסטוריה מתקדמת במעגלים חוזרים - האלוהי, ההירואי והאנושי (בתרגום לא מושלם). אירופה היא פוסט הרואית. אנחנו מתבוננים עכשיו במעגל הבא, שבו היא נעשית אנושית.