אפתח בגילוי נאות: לפני שנים מספר כתבתי במאמר מדם לבי כי הפרקליטות רצחה את הסנגור הציבורי, ד"ר דויד וינר, לאחר שטמנה לו פח בסגנון "כיפה אדומה" בפרשת רצח השופט עדי אזר; הפכה אותו לפיתיון לעבריין מתוחכם כזוזיאשווילי עד שנטרף על-ידי הזאב, ולאחר שחש נבגד ומושפל על-ידי המערכת שכל-כך האמין בה וראה בה את ביתו הרוחני, התאבד בירייה.
לא חלפו ימים מספר וקיבלתי מכתב מפרקליט המדינה, משה לדור, המודיע לי כי יש בכוונתו להלין נגדי ללשכת עורכי הדין מאחר שהאשמתי את הפרקליטות ברצח.
עד כאן עלתה הגבה סנטימטר אחד, אך בהמשך המכתב הפכה התמיהה לצחוק מתגלגל, כאשר טרח מר לדור, פרקליט המדינה, לפרט בפניי את יסודות עבירת הרצח האמורות בחוק העונשין בסעיף 301:
"יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו".
וטען הפרקליט מספר 1, ברצינות תהומית, כי מעשי הפרקליטות בעניין וינר לא מקיימים את יסודות עבירת הרצח, ועל כן הוצאתי דיבתה רעה.
אני מניח כי לשכת עורכי הדין גילתה כלפי מר לדור יחס דומה, ומעולם לא שמעתי יותר על העניין.
כאבני דומינו קלות
הקורא את פסק דינו של השופט גלעד נויטל בעניין עו"ד יעקב וינרוט ואת הראיות שהציגה בפניו הפרקליטות - הנופלות תחת ידו הרכה כאבני דומינו קלות כנוצה - חושף מתחת לראיות מחשבות של מוח מסוכן שהפיק את כתב האישום הזה, מוח קונספירטיבי, מנותק מן המציאות החיה והבועטת הרב-גונית. כי החוק, כמו שאמר שופט אמריקני, אינו מילים אלא ניסיון חיים, או תרבות.
כל תיק משפטי הוא יבשת חדשה, שרגל פרקליט זוטר או בכיר מעולם לא דרכה בה, וקודם שהוא חותר בתוכה עם מצ'טה ומדביק את ילידיה במחלות ובמגיפות, עליו ללמוד את שפתה, את מנהגיה ואת תרבותה.
מהלכים על-פי תהום יוקדת
סנגורים פליליים מהלכים על-פי תהום יוקדת, יורקת אש, שולי גלימותיהם חרוכות ומפוחמות. הם הקו המפריד בין משפט ובין גיהינום. בלעדיהם היו הנאשמים על ספסל הנאשמים אוחזים בגרונות השופטים, עד שהיה צורך לכלוא אותם בכלובי ברזל כנהוג באזורנו. הסנגור הוא כיפת הברזל של המשפט, הוא הבולם את חוסר האמון של נאשמים בשופטים, הוא המתמודד עם פרקליטות ומשטרה בעלות משאבים אדירים.
אך די שפרקליט מחוז או פרקליט מדינה יזיז זרת - והסנגור ימצא את עצמו יורד שאולה; עו"ד יעקב וינרוט ירד שאולה. ואני יודע, לדור, שהשאול הוא מושג דתי קדום, וכדי להגיע אליו יש צורך לחצות את נהר היגון ולשכור במטבע, ששמו קרובי משפחת הנפטר בפיו, את שירותיו של השייט חרון, שיעביר אותם לגדה השנייה. אך גם המשפט הוא שאול, ואף אם נחלץ משם עו"ד וינרוט, הרי הוא כלזרוס שקם מן המתים, חי לכאורה, אך צל המוות נשקף מעיניו.
עורכי דין מפרכסים כדגים ברשת
לאחר קריאת פסק דינו של השופט נויטל בעניין וינרוט, המפרק ראיה אחר ראיה נסיבתית כאילו היו פריכיות אורז דקות, אני עוקב אחוז-בעתה אחרי הזרת המושחזת של פרקליט המדינה לדור, לאן היא פונה עכשיו.
בחוק העונשין יש 505 סעיפים, ולצדו עוד ערימה על הדשא של חוקים פליליים, חוק המאבק בארגוני פשע, חוק הלבנת הון, חוקי תעבורה, חוקי מס. סך-הכול כ-1,000 סעיפי חוק עונשין עומדים לרשות הזרת המשוטטת בעולם המשפט, ומחפשת ובולשת, ולרשותה האזנות סתר, חיפושים, האזנות נפח, פלטי טלפון, איכוני טלפון, איכוני GPS ואיתורן.
כל-כך הרבה עורכי דין מפרכסים כדגים ברשת, מי מהם לא עבר בימיו על סעיף כזה או אחר. וכאשר מתעייפת הזרת מחיפוש אחרי עורכי דין, היא פונה לפעמים בצדקנות של האינקוויזיטור הגדול מן "האחים קרמזוב" גם אל השופטים.
עבירות מס נחשפות לפתע אצל שופט בית משפט שלום, שלא היה חביב הפרקליטות; יחסים מורכבים לכאורה בין שופט עליון ללקוח, ופרקליטות שמסרבת להרפות מן התיק הזה ולהחזיר את השופט לבית המשפט העליון. מי הבא בתור?
היועץ המשפטי נעלם מתחת לחיוכו האניגמטי והשאיר או הפקיר את המערכה לאינקוויזיטור הגדול, שבחר בדרך הבטוחה ביותר להעלות באש את עולם המשפט, עד שבסופו יישאר רק הוא עצמו וינגן בקתרוס את מנגינת הצדק המוחלט, הגרוע מן הרשע המוחלט.
הכותב הוא סנגור.