מסר בעייתי למייצגים
עו"ד יעקב וינרוט הוא דמות משפטית מוכרת ואהודה. הוא נחשב לאחד מבכירי עורכי הדין בישראל, משפטן חריף ואדם ערכי. האשמתו בפלילים הייתה צעד יוצא דופן מצד הפרקליטות, שהעיד על אומץ בשורות התביעה.
אם היה מורשע וינרוט בדינו, היה משפטו עשוי לשמש דגל מרכזי במסגרת מאבקן של רשויות החוק בשחיתות, בקשר המושחת שבין בכירים בעולם העסקי ובשוק הפרטי לבין פקידים בכירים בשירות הציבורי. פסק דין וינרוט-ויטה עשוי היה להיות אסמכתא ראשונה במעלה ביחס לעבירות שוחד מורכבות.
פרקליט הצמרת וינרוט הקיף עצמו במיטב סנגורי הצווארון הלבן שיש לשוק עורכי הדין להציע, כאילו מוחו שלו לא הספיק למילוי המשימה. נבחרת החלומות סיפקה את הסחורה: היא הלמה בכל אחת מהלבנים שמהן בנתה הפרקליטות את חומת האישומים, והצליחה למוטט את המבנה עד בסיסו.
בית המשפט מצא חורים בכל אחד מרכיבי האישומים שהופנו נגד סנגור הצמרת. מבלי לפקפק בשיקול-דעתו של השופט גלעד נויטל, מותר להניח שהוא לא היה עיוור לזהותו של הנאשם הבכיר, הקשיב לטיעוני הסנגורים בקשב רב והעניק לכל טענה את מלוא תשומת-הלב. לא תמיד נוהגים כך שופטים כלפי כל טענת הגנה שמעלה כל נאשם בעומדו בפני בבית משפט.
המשמעות היא שקיים פער עצום, פער שבין זיכוי להרשעה, בהתבסס על איכות הייצוג המשפטי שלו זוכה נאשם. המשמעות היא גם שבעלי מקצוע המעניקים שירותי ייצוג - עורכי דין, רואי חשבון - עלולים לראות בפסק הדין מעין אור ירוק שיאפשר להם להיקלע לקשרי גומלין סיבוביים עם בעלי תפקידים בכירים בשירות הציבורי - למשל ברשות המסים, בפרקליטות או בממשלה - ולצאת ללא פגע. פקידי הציבור המושחתים אולי ייפלו, אבל הם עצמם יישארו נקיים.
זיכוי מלא או חלקי?
זהו ויכוח שבו נדמה שכולם צודקים, אך הדבר אינו כך. צודק מי שטוען כי זיכוי הוא זיכוי, וכל ניסיון להגדיר את זיכויו של וינרוט כזיכוי שאינו מלא פוגע בחזקת החפות שלו, ולפיכך בזכויותיו החוקתיות.
אלא שבמציאות קיימות אפשרויות שונות לסיים את ההליך בלא הרשעה: בית המשפט יכול היה לקבוע באופן פוזיטיבי כי הנאשם לא ביצע את העבירות המיוחסות לו, ובכך היה מפקיד בידיו תעודת יושר. השופט גם יכול היה, כפי שקרה במקרים קודמים בעבר, לקבוע כי כתב האישום הוגש ללא יסוד - קביעה שמשמעותה ליקוי עמוק בשיקול-דעתה של התביעה ובחירתה לגלגל את הפרשה לבית המשפט. אלא שדבר מכל זה לא נעשה.
סנגוריו של וינרוט נאחזים בניסוחיו של נויטל, כדי להסיק מהם כי החלופה הסבירה היחידה היא זו שלפיה וינרוט לא נתן שוחד, וכי הראיות, לרבות עדותו של עד התביעה המרכזי, זאב פלדמן, שללה חלקים מהותיים מגירסת התביעה.
לוגיקה כזו עשויה לרמז כי המסקנה שלפיה וינרוט נתן שוחד כלל אינה אפשרית, אך נויטל נוקט לשון ברורה בהתייחס ללוגיקה שהובילה אותו לזיכוי: "התמונה הראייתית המלאה", הוא הסביר, "מעלה ספקות סבירים בשאלת הוכחתם כנדרש במשפט פלילי של רכיבי עבירת השוחד". ספקות סבירים שגורמים לכך שגירסת התביעה לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר, משמעותם אחת: זיכוי מחמת הספק.
דרוש רק אחד לטנגו
עבירת השוחד הוגדרה בעבר לא פעם כריקוד טנגו בין שניים, זה שנותן את השוחד וזה שמקבלו. אף שאין הכרח שהמשפט יגזור בין השניים גזירה שווה - ניתן הרי לתאר מצב שבו יש ראיות טובות נגד האחד ולא נגד האחר - בדרך-כלל רקדני טנגו השוחד הם שותפי גורל.
בשנת 2004, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, החליט לסגור את תיק האי היווני נגד ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, מחקה הפרקליטות מכתב האישום שהוגש זה מכבר נגד איש העסקים דודי אפל את פרשת מתן השוחד שנגעה לאי היווני.
המסר שעולה מהכרעת הדין של וינרוט ושוקי ויטה בהקשר זה הוא מסר מורכב. מצד אחד, אישום השוחד לגבי שניהם הסתיים בזיכוי. מצד שני, הקשרים הבעייתיים בין השניים הציבו את ויטה בניגוד עניינים כה חמור, והתנהלותו סטתה מן השורה והעניקה לניגוד העניינים את הרכיב המחמיר שהפך אותה לפלילי. ויטה חתם כפקיד שומה על הסדרי מס לארקדי גאידמק, מיכאל צ'רנוי ואילי-הון אחרים, תוך שידע, או שעצם עיניו מלראות, שהיו לקוחותיו של וינרוט, גם בעת שקיבל מוינרוט שירותים משפטיים בשנים 2000 ו-2003.
"בנסיבות אלה", אומר נויטל, "היה ויטה מצוי במצב ברור, עוצמתי, חוזר ונשנה, של ניגוד עניינים. שיקול-דעתו של ויטה לגבי לקוחותיו של וינרוט, בלתי סביר שהיה נקי משיקול זר ובלתי מושפע, כשויטה מטפל בענייני לקוחותיו של וינרוט".
הסטייה מן השורה מיוחסת כל כולה לויטה, כמובן, שכן בטנגו הזה רק הוא היה בתפקיד עובד ציבור, ועבירת המירמה והפרת אמונים חלה רק עליו, לא על וינרוט. אף שהקשר בין השניים הוליד השחתת-מידות, ואף שגם באשר לוינרוט נותרו תמיהות וסימני שאלה ביחס להתנהלותו, לא היו הראיות בעניינו חד-משמעיות ביחס לרכיבי העבירות שבהן הואשם. ויטה לא נהנה מספק סביר שכזה.