בשבוע הבא תצא רשמית המהדורה החגיגית לרגל 20 שנות אלבום המופת האחרון של U2, אכטונג בייבי. כמו במקרה "נברמיינד" של נירוונה שאף הוא חגג לאחרונה 20 שנה, כתב עת מרכזי למוזיקה הוציא לפועל אלבום מחווה לא רע בכלל. לנירוונה דאג המגזין האמריקני ספין, ובטריביוט ליו טו טיפל "קיו" הבריטי, מגזין המוזיקה הכי משגשג ועשיר בעולם אחרי הרולינג סטון האמריקני.
יש כאן רמיקס אחד וזניח לביצוע המקורי של U2, ולצידו לא מעט שמות גדולים, למשל דפש מוד והקילרז הסבירים עד טובים פה. שתי להקות שכל אחת מהן עבדה עם אנשים מצוות ההפקה של U2, וכמוהם לא מעט מהמשתתפים כאן, בייחוד אלו שנהנו משירותי הטכנאי, מפיק, מיקסר "פלאד" שהיה צמוד ל-U2 כמעט 20 שנה.
דווקא בני טיפוחיו הכי חמים, גלאסוגאס הסקוטים, שבים לאכזב כמו שעשו באלבום השני והחלש שלהם שיצא השנה. דווקא הם, שב-2008 נדמו כמועמדים הגונים להיות ה-U2 הבאים, נשמעים כרגע כמי שאצטדיוני כדור הארץ קטנים על הסאונד שלהם, אבל הופכים לדי חלולים. חלשים גם גארבג' המתקאמבקים, וגם שתי להקות אנגליות די גדולות ודי לא משמעותיות, סנואו פטרול ודה פריי. דמיאן רייס נכשל, איך לא, בביצוע רופס להמנון הענק מהאלבום, "וואן". אבל הכישלון שלו מעניין מאחר ששינה את הטקסט כך שכל השאלות והתוכחות והזעם וההחמצה מופנים על-ידי הדובר לא כלפי בת הזוג כבמקור, אלא כלפי עצמו.
אלא שרייס יוצר ענוג וחלוש מכדי להעמיס על כתפיו העדינות שיר כזה גדול ודגול. ומעניין ששלושת המצטיינים כאן אמריקנים: טרנט רזנור רותם את ההרכב של ניין אינץ' ניילז, לראשונה מזה שנים, לחידוש מעולה לשיר הפותח, "זו סטיישן".
ורזנור בעצם מחזיר את האלבום הברלינאי של U2 אחורה, לטרילוגיית ברלין של דיוויד בואי ובריאן אינו מאמצע שנות ה-70, וכך מצדיע לאחד ממקורות ההשראה המרכזיים הן עליו והן עלU2 עצמם, שכמובן ציוותו לכוחותיהם את בריאן אינו עצמו.
ופאטי סמית' מצטיינת כהרגלה בהפיכת "עד קצה העולם" לשיחה אינטימית. וג'ק ווייט סוגר בביצוע ל"אהבה היא עיוורון", אחד השירים הקטנים הכי גדולים של U2, מופת של כתיבה שמעולם לא קיבל מספיק תשומת אוזניים.
ווייט שם הפעם את הנוירוטיות האופיינית לו בתבנית שירית שרחוקה מאלו שבהן הוא בדרך-כלל מתעסק כאמן רוק-בלוז, ועושה את זה נהדר, נועז, ונוגע. אוסף מכובד שבהחלט מעורר תיאבון מחודש לקראת ששת הדיסקים בקופסת המזכרת שתוציא לאכטונג בייבי U2 עצמה.