"בפיתה".
לולא ביקרתי כאן פעם אחת בעבר הרחוק, הייתי בטוח שהאיש השתגע.
בוריקה בפיתה? למה מי מת.
אלא שבגבעת אולגה, בוריקה, או בוריק, היא לא נשנוש קטן ולא בריא בעליל. היא אוכל.
אבל מכיוון שמה לעשות ובוריקה, או אפילו שתיים, אינן יכולה להשביע איש, דוחפים אותן כאן לפיתה ומוסיפים סלטים וכך מרוויחים ארוחה ובאותה הזדמנות הורסים את אחד התענוגות הקולינריים הכי אירוטיים ומרגשים שיש.
בוריקה היא דף בצק דקיק ועגול, די דומה לבצק סיגרים מרוקאיים. את הדף הקטן הזה משיטים בתוך אגם רותח של שמן, בדיוק כמו זה שבו מטגנים כדורי פלאפל, ומיד אחר כך, בזריזות מופלאה, מניחים במרכזו כף מלאה פירה תפוחי אדמה מתובל ב...אבקת מרק עוף. אף פעם לא הבנתי את השטות הזו אבל מה לעשות. וזה גם טעים מאוד. למרות שאני אף פעם לא אוכל את הבוריקה הזו, לפחות לא רק אותה, אלא תמיד פוצח באחותה המופלאה, שהיא הדבר האמיתי שלשמו התכנסנו. בוריקה ממולאת בביצה. אחרי ששופכים את הביצה החיה אל תוך הדף, מקפלים אותו בזריזות ואם יש לך יד טובה, אתה מצליח להוציא את הבוריקה מהשמן לפני שהצהוב מקריש ואז כשנותנים ביס הצהוב הזה נוזל לך על השפתיים ואתה חווה את ביצת העין הכי טובה בעולם.
אבל בוריקה היא הרבה יותר מביצת עין. השילוב עם הבצק הדק והמטוגן הוא קטלני. גם לעורקיך הסתומים ממילא וגם לליבך המחשב להתפקע, לא רק מכולסטרול עודף אלא גם מאושר.
לאיש בבוטקה שבגינה הציבורית באולגה יש את היד הזו. הוא לא מפספס אף בוריקה. בכל זאת 40 שנה במקצוע. אולי 50. הבוריקות שלו כל-כך טובות שאתה סולח לו על חילול הקודש של דחיפתן לפיתה מלאה סלטים, טריים אבל מטופשים בהקשר הזה.
שוב ישבנו באוטו, בני ואני, צילמנו מרחוק את האיש שלא מרשה שיצלמו אותו וטרפנו את המעדן המופלא הזה שמוכיח שוב שמה שטריפוליטאיים כבר שכחו מזמן, שום אשכנזי לא יידע אף פעם.
בוריקה. נדמה לי שקוראים לו שרעבי. בגינה הציבורית (גן הבנים) שדרות ברוך בוארון פינת רחוב הרב בן איש חי. גבעת אולגה, חדרה. אין טלפון וגם אי אפשר לדעת מתי פותחים. נסו את מזלכם בימי חול החל מהצהריים