הבית
"היה לנו אינסידנט", מתארת עו"ד ד"ר יפעת ביטון את הדרמה המשפחתית שהתרחשה כמה שעות לפני כן, "הילדים סגרו את הדלת וננעלו בחוץ. ואייל טיפס על הקיר כדי להיכנס פנימה". אנחנו עומדים בכניסה, הטוסטוס של האיש שלה ניצב בסמוך, קצה רחוב בהרצליה, ערב, גשם קל מזרזף ומישהו מזייף בקולי קולות במזרחית. "אתה כותב על ניקיון הנעליים?", מתעשתת בעלת הבית, שעסוקה בסידור הזוגות הפזורים על הרצפה, התעמלות, קרוקס, כתום וורוד, לפני שניכנס.
על המקרר במטבח אפור-הדלתות תמונה בשחור לבן שנצבעה ע"י הילדים: המשפחה עם עגלה בשדרה. "זה צילום מצעדה במאהל מחוסרי הדיור בהרצליה. אני חוששת שהוא מתחיל לדהות ולהיקרע". דלפק עץ. אדנית פרחונית משגשגת מעבר לחלון. מזגן מעליו. מדרגות אבן עולות ויורדות בין לוחות שקופים. שולחן אוכל מלוחות עץ ("עיצבתי במו ידי, שרטטתי את העיצוב") שרוע בינות לכיסאות לבנים וספסל לבן. עבודה של אמן סיני שנקנתה ב"כפר של אמנים בסין". מחשב נייד שהושאר על מסעד הספה. וביטון נבוכה מול המזנון, "11 שנים, מהחתונה. מה תראה פה, סיגריות וספרים של הילדים?"
"עברנו לבית לפני 3 חודשים מראשל"צ. קנינו אותו בכינוס נכסים, ברוח המחאה החברתית. שני ילדים מפונקים רבו על ירושה והיו מוכנים למכור דרך בית המשפט, ובלבד שאף אחד מהם לא ייהנה. לגל גבאי, חברה שלי - מותר ניים-דרופינג? - נשמטה הלסת: 'יפעת? את? מכינוס נכסים?' אז לא לדאוג, נשארו להם אינספור בתים מהאבא", מסכמת ביטון ומאפרת לוואזה מזכוכית. אנחנו יושבים בחצר, דשא סינתטי, כורסאות נמוכות, שולחן וכיסאות. פנס הרחוב צמוד לעץ הלימון, "ויש תאנה. דקל ראית. שזיף. בוגנוויליה. ואפשר לשחק בעלים שלהם במשחקי פיות ורודים, כמו שהבת שלי אוהבת".
קרית מלאכי,
חפץ חיים, בית אל
"נולדתי בקרית מלאכי. אבי יוסי, יליד מרוקו, הגיע ארצה ב-56', ואמי שרה, ילידת תימן, בגיל 4, בשנת 49', ב'מרבד הקסמים'. סיפרתי, לכל מי שהיה מוכן לשמוע, שהגיעה באווירון. שניהם גדלו במעברת קסטינה, היום קרית מלאכי, והכירו בגיל 16. קיבוץ גלויות קלאסי, כי החלוקות במעברה היו עדתיות, לא היה שום קשר של שפה ותרבות. הוריי נשארו שם כאידיאולוגים שהקימו גרעין חינוכי של המפד"ל. יחד עם חבריהם, כולם בוגרי סמינרים למורים, ייסדו את מוסדות החינוך של קרית מלאכי מסוף שנות ה-60 - אבא ניהל את ביה"ס המקצועי מפתן ואמא לימדה בתיכונים הממלכתי והממלכתי-דתי. "נולדתי ב-71', 5 אחים, אני מס' 2. ההורים שלי, בהכירם את המערכת, הבינו שאם הם רוצים שהילדים שלהם יגיעו למשהו, הם צריכים למצוא עבורנו מסגרות לא שגרתיות. בהתחלה למדתי בביה"ס של חב"ד. זו היתה חוויה קשה: נחשבתי לחילונית והרגשתי את השונות שלי, הספרדית, כי זה היה מאד אשכנזי. הסביבה השכונתית, לעומת זאת, היתה חמה וקרובה. היינו ילדים בעיירת פיתוח, הבילוי מאד מוגבל: משחקי ילדות בשכונה וחלומות על ת"א. כמעט לא יצאנו החוצה, רק למעט משפחות היו כלי רכב. "בכיתה ו' העבירו אותי לבי"ס בקיבוץ חפץ חיים, בניסי
ון להגן עלי ממערכת החינוך העלובה של עיירת הפיתוח. זו היתה הכרזת מלחמה - חדירה לטריטוריה האשכנזית-אליטיסטית. איך התקבלתי? סבא שלי, סאלם חממה, עבד בלולים שלהם והפך עולמות להכניס את הילדות שלו, כולן התחנכו שם. להבדיל מהדודות שאמרו תודה, אני הייתי עם אטיטיוד, לא באתי להיות הקישוט התימני. היה רע מאד. אבל מבחינת תיבת הכלים החינוכית שקיבלתי, הוריי צדקו במאה אחוז - זה השפיע עלי להיות בעלת הישגים.
"בכיתה ט', אחרי שאחותי נשלחה לפנימייה, הגיעה ההבנה שאולי זה הזמן לעזוב. עברנו למדינת הרווחה של המזרחיים במדינת ישראל: השטחים הכבושים. בית אל. אליטה אשכנזית מזעזעת. אבינר, אלון ושות'. מסיוט אחד לשני, מן הפח אל הפחת. למימד המזרחי-אשכנזי המשוסע, המייסר, נוסף המימד הערבי-יהודי. אנחנו, הילדים, התנגדנו למעבר, ידענו שזה יהיה אסון. למדתי בירושלים, בעמליה, הגרסה הדתית של בויאר, שבו המזרחיות שאובחנו כמחוננות 'זכו' ללמוד עם הירושלמיות, ברובן המכריע אשכנזיות. במשך שנתיים אחותי ואני נסענו ברחובות רמאללה בכיף - עד הבום של האבן הראשונה. התחילה האינתיפאדה והנסיעות מבית אל וחזרה חרצו חריצים של פחד, טראומה מתמשכת: ירו עלינו, בקבוקי תבערה, אבנים. בעיקר נצרב בתודעה שלי שאנחנו חיים על אדמה של מישהו אחר.
"הצבא, באדיבותו, החזיר אותי לבה"ד 4, הסמוך לבית אל. התגייסתי לחיל השלישות, קורס קצינות, בדרך חוויתי מפקד בסיס בבקעה שאמר לי שתורנות מטבח זה תפקידה של האשה בחיים. לימים, כמדומני, הודח מהצבא על הטרדה מינית".
מגדל השן,
חשין, הרווארד
"היה לי ברור שאני רוצה ללמוד משפטים מגיל צעיר. בכיתה ד', ישבתי אצל השכנים, לנו לא היתה טלוויזיה, וצפיתי בסרט על ילד שחור שהואשם, על לא עוול בכפו, באונס וברצח אשה לבנה. שפטו אותו והיה ברור שנעשה לו עוול. שם נולד הצורך, התשוקה, להשתמש במשפט כדי להביא צדק. זה הסרט שעיצב את ההחלטה שלי להיות עו"ד.
"השתחררתי ב-92', מצאתי קרן שתממן את הלימודים והתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית. זו היתה חוויה טובה, פתאום היה לי חופש לחשוב בצורה חדשה ומקורית בלי שינסו לדכא. ועדיין זו היתה אוניברסיטה שמרנית, פורמליסטית, אליטה של מגדל שן. לא דיברו על זכויות אדם. לא היה שיח חתרני פמיניסטי. אבל היה ברור לי שבכלי המשפטי יש הרבה כוח, וזה משך אותי. באתי ללמוד מהו המשפט, להכיר את התווים והמוסיקה כדי לנגן יצירה. אייל ואני הכרנו בפקולטה ב-95', אני בשנה ג', הוא ב-ב'. עד היום יש ויכוח מי התחיל עם מי. התחתנו ב-2000.
"הלכתי להתמחות בעליון אצל מישה חשין. חוויה צבעונית. היו בינינו יחסים מאד טובים, טיפוסיים לשופט הזה: טמפרמנטי, אמוציונאלי. הרוחות בלשכתנו היו לוהטות רוב הזמן ומישהי כמוני הוסיפה עוד קצת למדורה. למדתי ממנו את אמנות עשיית המשפט: הקפדה מלאה על פרטים מדויקים ויכולת להסתכל על כל דבר בהקשר תרבותי-יהודי. חשין נצמד לחוק, אבל מביא עולמות אחרים, לכן פסיקותיו לא היו טכניות, הלב שלו שם.
"אחרי הסטאז' עשיתי מסלול ישיר לדוקטורט בניתוח פמיניסטי של דיני נזיקין - תאונות דרכים ורשלנות רפואית. סיימתי ב-2004, טסתי להרווארד לשנה, לפוסט דוקטורט. היתה לי ההזדמנות לשבת עם דנקן קנדי, מהאבות המייסדים של המשפט הביקורתי, שרואה במשפט כלי מניפולטיבי, עוד מערכת תרבותית שאנו מתנהלים בתוכה.
"חזרתי לארץ, למכללת שערי משפט, ואחרי שנתיים עשיתי תואר שני בייל, כי חשבתי שכדי להבין את השיטה הישראלית לעומק, צריך להבין את השיטה האמריקאית. אחרי שנה חזרתי, הצטרפתי למכללה למנהל, שם אני מלמדת עד היום, ובין לבין הקמתי את הבייבי שלי עם עוד שני עורכי דין, שאחד מהם הוא אייל: מרכז 'תמורה' למניעת אפליה, שבו אני מיישמת את התיאוריה שאני עמלה עליה שנים, שמבקשת לחבר בין הכלי של תביעת נזיקית, תביעה לפיצוי כספי, ותיקון עוול, הפסקת אפליה".
המשפט והמחאה
"לקח מאד חזק שעולה מהמחאה החברתית הוא היעדרות המשפט מהתהליך: המוחים לא משפטנים, לא השתמשו בכלי, לא הוגשו בג"צים. מה זה אומר? מה זה מסמל? האם זה רק עניין טכני? אני חושבת שזה יותר עמוק. שהתחושה היא שהמשפט הוא זירה שבה נוצרו הפערים החברתיים. המשפט היה אחד הכלים המרכזיים לאפשר את חוסר הצדק שכולם מתריסים נגדו. זו תעודת עניות למשפט הישראלי שהוא מחוץ לתמונה. יש תחושה של הבעת אי אמון בבתי המשפט, בעורכי הדין, אף אחד לא חושב שהם רלוונטיים. בעיני זו אזעקת אזהרה גדולה לכל מי שעולם המשפט יקר לו".
הייצוג המזרחי בעליון
"אחרי 45 שנים בקירוב שבביהמ"ש העליון ישב שופט מזרחי - מה שהיווה מבוכה לכשעצמה, משום שלדבר על שופט אחד במשך 45 שנה נותן תחושה לא נוחה של תשלום מס שפתיים יותר מאשר ניסיון אמיתי לתת ייצוג הולם באמת לאוכלוסייה המזרחית - הגענו למצב מביך אפילו יותר, שבו בפעם השנייה ברצף נעשה סבב מינויים מאסיבי בעליון, ובין 20 המועמדים השונים לא נמצא אפילו מזרחי אחד לרפואה. הטענה המשתמעת מכך מקוממת במיוחד, שכן היא מרמזת על שתי אפשרויות: האחת היא שאין מועמד מזרחי בעל שיעור קומה ראוי לכהונה בעליון והשנייה היא שאין שם צורך בשופט ממוצא מזרחי. הדבר הזה עומד בניגוד מוחלט לתפיסה המקובלת של הצורך בייצוג הולם, שביהמ"ש העליון קבע מזמן שהיא חשובה ולגיטימית, וגם בניגוד להמלצות בנושא של ועדת זמיר ב-2001 בנוגע לשאלת ייצוג אוכלוסיות מופלות בביהמ"ש העליון.
"אפילו בביהמ"ש העליון בארה"ב, שבו אין הכרה ברעיון הייצוג ההולם וההעדפה המתקנת, עדיין לא עולה על הדעת שלא לתת ייצוג לקבוצת מיעוט כל כך משמעותית בחברה כמו האפרו-אמריקאים".
סדר יום
"קמה בסביבות 7 אלא אם נזכרתי בתיק שטורד את מנוחתי ב-4 בבוקר. מלמדת בדר"כ 3 ימים בשבוע, מקדישה יום אחד ל'תמורה' ויום למחקר. אייל ואני מארגנים את הילדים, לוקחים לגן ולביה"ס, ואני מציירת פרחים ולבבות עד שהחברות של ליילי משחררות אותי. אם זה יום שבו אני מלמדת מאוחר, אעבוד בבית. ארוחת בוקר לא אוכלת, נקודה. בצהריים חותכת סלט במקום שבו אני נמצאת. בין לבין, מלמדת כבר 4 שנים בסין, חודש וחצי בשנה, חזרתי לפני שבועיים וחצי, ואני משתדלת לפצות על ההיעדרות, מקבלת את פניהם מוקדם. אחה"צ מלמדת או שמוקדש לילדים. ארוחת ערב אייל מבשל, רק הוא מבשל בבית, אני חזרתי לאחרונה לאפות. ב-8 וחצי הילדים הולכים לישון. משתדלת לקרוא ספרות יפה, לנקות ראש בצפייה בטלוויזיה, טראש נוראי, התחלתי לצפות ב'מעושרות' המזעזע. הולכת לישון ב-12 וחצי או 1".
פנאי
"ספרים. מעט קולנוע. ומוסיקה בלי גבולות. הדורז. לד זפלין. פורטיסהד. ובריטני ספירס. בכל השיעורים משמיעה שיר - את הקורס במגדר ובמשפט פותחת עם מדונה, אפרת גוש, הדג נחש. מראה סצנות מסרטים - את קורס החובה בדיני נזיקין פותחת ב'תביעה אזרחית', עם ג'ון טרבולטה, של ג'ון גרישם, שמתמצת ב-3 דקות קורס של שנה ועבודת חיים מחקרית".
אלמלא הייתי עו"ד
"מה הייתי רוצה להיות? מעצבת אופנה. מה הייתי עושה? עובדת סוציאלית".
בעוד 10 שנים
"החזון המקצועי שלי הוא שאנשים פרטיים ייקחו את הכוח לידיים ויפעילו את המשפט בצורה שתביא צדק חברתי. שלא ישאירו את זה רק לארגונים חברתיים ולרשויות ממשלתיות".
יפעת ביטון
אישי: עו"ד ד"ר יפעת ביטון (40) נולדה בקרית מלאכי וגרה בהרצליה, נשואה לאייל שטרנברג (38, עו"ד שמתמחה בזכויות מקרקעין ובליטיגציה מסחרית), אמא ליערי (בן 8) ולליילי (בת 4 וחצי)
מקצועי: חוקרת ועוסקת במשפט פמיניסטי, הגנה על קבוצות מוחלשות בחברה וזכויות נשים. שותפה במשרד שטרנברג ושות'. ד"ר למשפטים באונ' העברית (ניתוח פמיניסטי של דיני נזיקין). פוסט דוקטורט בהרוורד. תואר שני בייל. התמחות אצל שופט העליון מישאל חשין. מרצה ויועצת אקדמית: דיני נזיקין, נשים במשפט, משפט מנהלי, משפט ושינוי חברתי. זוכת פרס צגלה לחוקר צעיר במשפטים (2011)
קריירה: ממייסדות עמותת "איתך" (משפטניות למען צדק חברתי). ממקימות מרכז "נגה" (ליווי משפטי לקורבנות עבירות חמורות) והמרכז המשפטי "תמורה" למניעת אפליה בישראל