החלטנו לשבות (אז מה?)כשמישהו מחליט לפתוח בשביתה יש לו נשק משמעותי אחד בידיים: השביתה שהוא מאיים בה אמורה להפריע למישהו. לגרור לאבדן הכנסה, לנזק פוליטי, נזק תדמיתי, משהו. זה הקייס שלו. בשבועות האחרונים עלה הסיפור של הליגה לנשים בכדורסל, שהעונה הקרובה שלה בוטלה היום (א') בעקבות ההשבתה.
המאבק של הישראליות היה נגד ההחלטה של איגוד הכדורסל לאפשר לקבוצה לרשום 4 זרות על המגרש, מה שלאור המצב הגרוע של הישראליות בענף יגרום לכך שברוב המקרים נוכל לצפות ב-8 זרות על המגרש בו זמנית שמנהלות משחק משל עצמן ועוד 2 ישראליות שירוצו מצד לצד מבלי לראות כדור.
זו הליגה שאנחנו רוצים לראות כאן בישראל? לא בטוח. כמו שלא בטוח שחלק גדול מהציבור אוהב את העובדה שככה מתנהלת עכשיו הליגה המקבילה לגברים אחרי ביטול "החוק הרוסי". אבל להבדיל מהליגה לגברים שעוד מעניינת שניים ורבע אנשים, הליגה לנשים (כמו עוד הרבה ליגות מענפים אחרים שפועלות כאן בארץ) לא מעניינת אף אחד ועדיין מנהלת את המאבק שלה כאילו מדובר על השבתת ה-NBA. בינינו, מי יהיה בלחץ מזה שביום ראשון לא תשוחק כאן הליגה לנשים?
הליגה הזאת גם ככה לא משודרת בטלוויזיה, אחרי שערוץ ONE שלקח אותה בשנה שעברה החליט שהוא לא רוצה להמשיך לשדר אותה בכסף, כי גם ככה עלויות ההפקה יקרות. אין לה ערך מסחרי. ובכל זאת היא מצליחה להביא לכאן לא מעט שחקניות WNBA שמוצאות בה עוד מקור הכנסה לתקופה שבה הליגה בארה"ב בפגרה.
איך יכול להיות שהענף השני הכי פופולארי בישראל מצליח להעסיק בליגה שלו רק 50 שחקניות ישראליות (שרובן המכריע שחקניות שמזכירות חוג כדורסל אחר-הצהריים) עד שהוא פונה כל כך מהר להעסקה של שחקניות זרות? אם נעזוב לרגע את עניין המיסוי שנותן עדיפות להעסקת זרות, הרי שהבעיה היא באמת בחוסר היכולת למצוא מספיק שחקניות טובות כאן כדי לקיים ליגה תחרותית. הכדורסל הוא אמנם הענף השני הכי פופולארי בישראל, אבל העיסוק בכדורסל נשים הוא קלוש. אין פה מספיק שחקניות ברמה סבירה, גם בגלל שבסיס הפירמידה של העוסקות בספורט נשים בישראל הוא קלוש. וגם בגלל שלאורך שנים התברר שקבוצות נשים מסוימות עלו על שיטה לגרוף את כספי ההקצבות שמובטחים למי שמפעילות קבוצות בליגות השונות. כך למעשה "השתמשו" בנשים כדי לנפח את כמות הקבוצות, אבל לא הציעו להן שום אופק מקצועי שיקדם אותן.
לגבי בסיס הפירמידה, העיסוק בכדורסל נשים מראה את הבעיה של תת-התרבות הספורטיבית בישראל. יש אמנם 15,487 כדורסלנים רשומים בישראל, אבל התמונה האמיתית שונה לגמרי: רק 20% הן שחקניות. בגילאים הצעירים המצב גרוע עוד יותר, שם על כל כדורסלנית אחת בגילאים הצעירים יש כמעט 6 כדורסלנים צעירים רשומים. לטופ כבר כמעט אף אחת לא מגיעה, וככה נוצר ואקום שמחייב להביא לכאן מעבר לים כמה שחקניות שכן מסוגלות לכדרר. אלו שכן עוברות מהגילאים הצעירים וממשיכות הלאה? הן לא צריכות להיות טובות מאוד כדי להגיע לליגה - כ-2.8% מהשחקניות הבוגרות בישראל מגיעות לליגת העל. זה המון. יותר מדי.
הפערים המגדריים בישראל הם לא רק בכדורסל: בטניס (ענף שבו יש לנו שחקנית בטופ העולמי) היחס של הפעילים בענף הוא 78%-22% לטובת הגברים; בג'ודו (ענף שבו יש לנו משלחת ספורטאיות קבועה באולימפיאדות והצלחות אירופיות ועולמיות בנשים) היחס הוא 84%-16% לגברים; בשיט (עוד ענף עם נוכחות נשים קבועה באולימפיאדות) המצב הוא רק קצת יותר טוב - 69%-31%.
בספורט קבוצתי שדורש כמות גדולה יותר של שחקניות ברמה גבוהה יותר כדי לקיים ליגה מקצוענית שמישהו יבוא לראות אותה, אין מה לעשות אלא לפזול ולראות איך אפשר להביא כמה חיזוקים מחו"ל.
עכשיו לשאלה איך מנהלים משבר כזה. מאחר ואין כאן שום עניין מסחרי על הכף ובספורט הישראלי הסיכוי היחיד להזיז משהו הוא רק פוליטי (כלומר פגיעה בעסקנים), נראה שהשחקניות החמיצו את ההזדמנות היחידה שהיתה להן. זה היה כשאיגוד הכדורסל הוציא את הנבחרת לאליפות אירופה בקיץ האחרון. אם לטענתן המאבק על עתידן היה כל כך חשוב וצודק, השחקניות היו צריכות אז לא לעלות על המטוס לאליפות. נבזה את האיגוד והמדינה אם קולנו לא ישמע. רק שאז אף אחד מהשחקניות לא רצתה להחמיץ נסיעת קיץ לפולין.
