גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

דורית רביניאן: "חוסר המימוש האמנותי התגלגל לשיתוק"

אחרי שתי הצלחות פנומנליות שהרעישו את שדה הספרות הישראלי, תורגמו ל-15 שפות וזיכו אותה ב-5 פרסי ספרות מובילים, דורית רביניאן, המטאור הספרותי, לא זזה משולחן הכתיבה ■ 6 שנים ישבה מבוקר עד ערב, כתבה את הרומן השלישי, אך לא אזרה אומץ להוציאו לאור והחליטה לגנוז אותו ■ בקרוב היא תוציא ספר חדש

דורית רביניאן כבר לא נמנעת מלהביט לאחור. המטאור של עולם הספרות, מי שכבשה את לב הקוראים והמכירות עם הרומנים "סמטת השקדיות בעומריג'אן" ו"החתונות שלנו", מנהלת היום דיאלוג מתמשך עם הפרסום והחשיפה. באופן פרדוקסלי, תשומת הלב הענקית שהופנתה אל הכותבת הצעירה, השתיקה אותה לעשור. וזה לא שהפסיקה לכתוב, להפך. את הסלונים הספרותיים המובילים וההתחככויות בירידים בעולם היא החליפה בהסתגרות אדוקה בבית מול המחשב. היא כותבת במשך שעות ללא הפסקה. לא זזה מהכיסא. לא עונה לטלפונים. לא מתחברת לאינטרנט. בשישי. בשבת. בחגים. כשהשמש זורחת וכשיורד גשם. כשכולם מבלים בים, בקולנוע, בתיאטרון, צופים בטלוויזיה (לה אין), היא יושבת עם הסיפור שלה ונהנית מחברתו.

מהמקום הממושמע הזה, שמלווה בכוח רצון שמאפיין אנשים דתיים, רביניאן לא מוכנה לעשות פשרות. הדת שלה היא ספרות. בשנת 2000 החלה לכתוב רומן שלישי. היא כתבה אותו במשך שש שנים. יום-יום, במשך שעות. "עד פברואר 2006", היא זוכרת במדויק את התאריך. "ואז, בוקר אחד, אחרי שלוש גרסאות שונות של הסיפור, אחרי אינספור סיבובים ותיקונים ונוסחים חדשים, הרגשתי שאני לא יכולה יותר, שאני צריכה להניח אותו בצד, להרפות ממנו. החלטתי לגנוז את כתב היד, להתחיל משהו אחר".

איזה בזבוז.

"הכי בזבוז. בזבוז של שנים, של אנרגיות, בזבוז כל הסיגריות שעישנתי מדי יום עם הכתיבה, בזבוז כל הדברים שלא עשיתי בזמן הזה. היום אני יודעת שלמדתי המון מהספר הזה, שלא הושלם, שנשמר ביני לביני, אבל אז התסכול היה אדיר. הצער והחרטה ותחושת הכישלון. בכיתי חודשיים, כמעט לא ישנתי, הקאתי המון. גרתי עם בן זוג וזה גם חיבל ביחסים, המשבר הזה, עד שנפרדנו".

איך ממשיכים הלאה?

"אחרי חודשיים התחלתי לכתוב ספר חדש, שאותו אני כותבת מאז ועד היום. בקובץ הראשון, כשהתחלתי לפתח את הסיפור, קראתי לו 'ספר הצלה'. הכוונה הייתה להשלים אותו תוך שנה-שנתיים גג. אבל כנראה שאני לא הסופרת שביקשתי להיות, זאת שידה קלה על המקלדת, שבטוחה בעצמה, שצולפת, כי הנה, שש שנים חלפו מאז".

לפעמים לקראת סיום פרויקט גדול יש פחד להיפרד.

"היום אני יודעת להגיד שהייתה בי חרדה מקו הגמר, ככל שהתקרבתי אליו ככה גם רציתי להרחיק אותו ממני. לכן, גם הבחירה ב'ספר הצלה', כביכול, הייתה בחירה במשימה מורכבת, אתגרית, לא קלה להשגה כמו שרציתי לספר לעצמי".

אולי את לא מפרסמת מתוך הפחד שלא תצליחי לשחזר את הצלחת הנעורים?

"הפחד הממשי הוא מפני הציפיות. שתיקה הולכת ונמשכת של יוצר מעצימה את הציפיות לממדים לא סבירים, בלתי אפשריים לריצוי. וכבר עכשיו אני מכינה את עצמי לאכזבה, לביקורות קשות. אבל זה באמת כבר לא משנה, הספר שאני קרובה לסיים, גם אם הוא ייחשב לא מספק בעיניו של מישהו, עצם היכולת להרפות, לשחרר אותו מרשותי, יהיה בעיניי הצלחה, גאולה אמיתית".

קפא בי משהו פנימי

יש מחיר להימנעות הזאת מפרסום?

"יש שורה של נתן זך שמתארת את זה יפה, את ההימנעות. זך מנסח אותה כצעד אמיץ. 'גדול הוא האומץ לחכות,' הוא כותב, 'מן האומץ לשפוך את הלב'. ולפעמים זה באמת נכון. גם בעיניי האיפוק הוא משאב, מקור לכוח. אבל הבחירה האצילית הזאת גובה גם מחיר. ובמקרה שלי, ההחלטה לא לפרסם את הספר השאירה אותו בפוטנציה, כקובץ במחשב בלבד. ונדמה לי שחוסר המימוש של הפרויקט האמנותי שבו הייתי שקועה שנים, הבחירה להקפיא אותו ככזה, לאכסן אותו בתוכי ולא להוציא את הספר לאור, הקפיאה בי גם משהו פנימי. איזה דחף להתערות, לקחת חלק, להתנסות. כן, אולי גם להיכשל, בטח. אבל להיות כל הזמן בתנועה, לשחק את המשחק. נדמה לי שהמחיר של הצעד הכביכול אמיץ ההוא, לחכות, לא לשפוך את הלב, התגלגל אצלי לאיזה שיתוק".

תסבירי.

"תראי, אני קרובה לסיים את הרומן הרביעי בחודשים הקרובים, ומחול השדים כבר בעיצומו, החרדות משתוללות. אני רק חושבת על זה ומתהפכת לי הבטן. מה יהיה? מה יעלה בגורל הספר? מה יגידו עליו? יאהבו או לא יאהבו? אולי זה עדיין לא הזמן הנכון, אולי צריך להמשיך לעבוד, לכתוב עוד גרסה. בכלל, בימינו תאריך הולדתו של ספר חדש הוא רק שריקת הפתיחה למסע יחסי הציבור, שזאת משימה די עלובה ומפרכת.

"בשונה מבמאי קולנוע שמשלים יצירה חדשה ושולח את צוות השחקנים להפיץ את הבשורה, הסופר נאלץ לשחר בעצמו אחרי קהל. זאת הצגה של אדם אחד. והמעבר הוא חריף. ממסע של שקט עמוק, של אדם שישב שנים בחדר בחברת יצירי הדמיון שלו, הוא נדרש להפוך עכשיו למכונת שיווק, לבדר. מתחיל אז כל הלחץ ההיסטרי הזה, ביקורות, רשימות רבי מכר, טוקבקים. אלוהים, אני רק חושבת על זה ונהיה לי רע.

"אני שומרת נאמנה, שלא לומר אדוקה, של הפרטיות שלי. בין אם אני בזוגיות ובין אם לא, חשיפה ציבורית תמיד נתפסה אצלי כפגיעות, כהפקעה של האינטימיות, כמלכודת אגו עוכרת שלווה שצריך להיזהר ולהתגונן מפניה. ואולי זאת ריאקציה, תגובת-נגד לאקלים ההתערטלות שכל כך פופולרי במקומותינו, עם כל הדוקו-ריאליטי מסביב, עם המציצנות, עם הרכילות.

"אני לא רוצה לשתף עם זה פעולה, ולפעמים גם נדמה לי שחשיפת הקרביים הזאת, הלהיטות לתחום הפרט, זה משהו שנשים נדרשות לו יותר מגברים. סופר ממין זכר יוזמן לחלוק עם קוראי העיתון מחשבות על מצב האומה והעולם, ואילו נשים אינטלקטואליות יתבקשו לדווח על הקושי לתחזק בית לצד קריירה. אם תרצי, אז כאן ההימנעות היא סוג של התרסה, של מתיחת גבול".

למה את נמנעת מצפייה בטלוויזיה?

"דווקא בגלל שטלוויזיה זה דבר כל כך מפתה, מדבק, ממכר. מאותה סיבה, אני נמנעת ממזון מעובד, לא מכניסה ג'אנק פוד הביתה. אם חושבים על זה, אז רוח התקופה היא רוח של הימנעות. בזמנים אחרים טיפחו בשר שופע כסימן לשובע, למעמד חברתי גבוה, ובזמננו דווקא השליטה על התיאבון, כחישות הגוף, הם שמעידים על ביטחון כלכלי".

תשומת לב מסחררת

רביניאן, 38, נולדה בכפר סבא. בת בכורה בין ארבעה ילדים. אמה, יפה, מוכרת בחנות בגדי ילדים, אביה, ציון, היה בעל מפעל טקסטיל. הוא נפטר לפני שנה וחצי באופן פתאומי, ותחושת האובדן עדיין מלווה אותה יום-יום. "השפה, כשזה מגיע לגעגועים לאבא שלי, אפילו בינינו בבית - כשמתעורר הרצון להזכיר אותו, לדבר עליו, השפה נעשית אז כל כך עקרה ולא יעילה, זעומה להכאיב. דווקא אז, כשהרגשות עזים מאי פעם, חריפים, אני מוצאת את עצמי בלי מילים, אין לי נחמה בהן. לא לעצמי ולא לאימא ולאחים שלי, אני שותקת".

בגיל 22 התיישבה ובמשך חודשים ספורים כתבה את "סמטת השקדיות בעומריג'אן". בסוף אותה שנה התפרסם הספר, שהפך מיד לרב מכר ולהצלחה מסחררת. "מעבר לגיל הצעיר, שהרים הרבה גבות, והיום כשאני פוגשת בנות עשרים ומשהו, גם אני משתוממת על עצמי, זאת הקלות הבלתי נסבלת, מהירות הכתיבה, שהן התעלומה בעיניי", היא מאבחנת היום, 16 שנים אחרי הפרסום הספרותי הראשון.

איך את מסבירה את ההצלחה ההיא?

"היה בי אז חוסר מודעות, חירות גדולה, איזו רשות פנימית, שאבדו לצערי עם הזמן. או שאולי התכונה המאוסה הזאת של הביקורת העצמית, אי שביעות הרצון, היו קטנות יותר פעם, כמוני אז. זאת לא בעיה של חדוות יצירה או תאווה לכתוב, אלא של פיקוח מתוכי, של דריכות גדולה יותר".

ההצלחה העצומה של הרומן הבתולי, שנתן לראשונה מקום לקול הנשי הפרסי, תפסה את רביניאן הצעירה לא מוכנה. ניתן לתאר עד כמה הופתעה כשספרה השני, ה"חתונות שלנו", שהתפרסם ארבע שנים מאוחר יותר, זכה להצלחה אדירה אף יותר. העיתונות בארץ ובעולם היללה ושיבחה. רביניאן זכתה בפרסי ספרות למכביר והספר תורגם ל-15 שפות. בניגוד לכל הציפיות, נשימתה הספרותית של רביניאן נעצרה.

"אלה התרגומים לשפות זרות, בנוסף על המכירות ההיסטריות בארץ, שהלחיצו אותי. זה יצר המון רעש מבחוץ, שהקשה על יכולת ההקשבה לעצמי. הקול האינטימי הזה, הפנימי, שמספר מתוכי את הסיפור, פתאום הכפיל והתעצם, הדהד ב-15 שפות כל מילה שכתבתי".

מה היה ההבדל בין החיים לפני לאחרי?

"לפני הבום הזה, לפני הספר הראשון, לא היה קהל, לא היו קוראים, לא היה עולם שהייתי מודעת אליו. ואז בבת אחת, בגיל מאוד צעיר, כמעט בן לילה, אור זרקורים בוהק, תשומת לב מסחררת".

מה רואים שם, באור הזרקורים?

"החוויה הכי טראומטית הייתה בפרנקפורט, שם מתקיים מדי שנה היריד המרכזי של תעשיית הספרות העולמית. הייתי ילדה בת 27 שמשוכנת במלון פאר באותה קומה עם סלמן רושדי ומרגרט אטווד, שיורדת במעלית עם איאן מקיואן. היה פער נורא גדול בין החוויה האישית שלי, שהייתה חוויה של קטנות, של פרובינציאליות, חוסר בשלות, של תהייה לגבי עצמי ולגבי העולם, ובין כל ההתרחשויות מסביב. ביני ובין הזירה הזאת, על כל המסות שהיא מביאה איתה.

"מהמלון לקחו אותי למרכז הירידים, לחתום על הספרים בדוכן של ההוצאה הגרמנית. ואני זוכרת את עצמי נוסעת שם, 20 דקות של נסיעה מצד אחד של היריד לצד השני, כשכל מה שניבט מבעד לחלון אלה דוכנים של ספרים. ספרים ועוד ועוד ועוד ספרים. התחושה הייתה שלא משנה מה יש לי לומר, שלא משנה כמה אשתדל לנסח וללטש ולדייק את זה, העולם לא זקוק לעוד ספר שאכתוב. והניכור הזה קצת שיתק אותי".

שיתק עד כדי כך שהפסקת לכתוב?

"מה פתאום, כל הזמן כתבתי. זה רק הצורך לפרסם את הדברים, שנהיה לי פחות נחוץ, כמעט הפרעה. אני כותבת שש שעות ביום, חמישה ימים בשבוע. בימים טובים זה מגיע גם לשמונה שעות. אני לא מוצאת את זה יוצא דופן. כל מורה, סנדלר, פקיד בבנק, חקלאי, עובדים בין שש לשמונה שעות ביום, אז גם אני".

אז למה לא פרסמת?

"הייתי זקוקה לפיצוי של זמן. הזמן שנדרש לסופר כדי להבשיל, לעצב קול מספר, להתפתח. הייתי זקוקה למרחב חדש שבו אנסח לעצמי נימה, למצוא את הקול שלי כאדם בוגר. בשנים האלה התפתחתי, השתניתי, השתכללתי. כי בואי נודה על האמת, הרבה יותר טבעי לכתוב רומן בשנות ה-30-40 שלך מאשר בגיל עשרים ומשהו. כדי לברוא נפש של גיבור, לאסוף את החוויה הקיומית ולארוז אותה בתוך מנת חיים, לעשות את המזיגה הזאת שתהיה גם אמינה וגם מעוררת הזדהות, שיהיה בה הכוח להתחרות במורכבות של החיים, נחוץ קצת ניסיון חיים, לא?".

הזיכרון נצרב בעור

אפשר בכלל להתבגר בכתיבה?

"בטח. בכתיבה, התרגול היומיומי, קצת כמו אצל נגנים, מקנה כישורים. יש יותר שליטה ברמות השונות של השפה, בווירטואוזיות, בניואנסים, בהנהגה של הסיפור. אני מאמינה שכישרון אפשר לפתח, להעמיק עם הזמן. בכלל, בספרות הזמן זה רק יתרון. יש כמובן היופי של העור הגמיש והחלק והזוהר, אבל הספרות, אם להמשיך עם הדימוי הזה, מרותקת דווקא לרכסים, לקמטים ולעדויות הזיכרון שנצברים בעור האנושי.

"אני רוצה לחשוב של'סמטת השקדיות' היו הכוחות האלה, אבל הם לא נבעו מניסיון החיים המיידי שלי. ברומן הראשון, קצת כמו מדיום כזה, לא מודע לעצמו, סיפרתי את הזיכרון של הסבתות והאמהות והדודות שלי. שימשתי פה לשנות דור של קול נשי מושתק. גילמתי אותן בעברית. בעצם, עם העברית שלי גאלתי את הסיפור שלהן".

את מאמינה שסופרים כותבים רק מן המקורות שהם מכירים?

"הביוגרפיה הפרטית נותנת, אמנם, את המפתח לדלת הראשונה של הסיפור, אבל משם יש מסדרון ארוך, שמחייב ניצוץ של המצאה, כושר בדיון. דרושים שלושה מכשירי כתיבה, בעצם: זיכרון, דמיון ושפה".

ואצלך?

"אצלי, בשני הספרים, הזיכרון מושאל, הדמיון מנופח והשפה באיזשהו מקום מתורגמת, כי היא מחייה זיכרון שנשמר בפרסית. קיבלתי אותו מבנות המשפחה ותרגמתי אותו לשפת הדמיון שלי, כשאני מזינה לתוכו את מה שעמד לרשותי אז, שזה בעיקר הספרות שקראתי עד לאותה עת. השפה העברית הייתה למעשה המסוע של הזיכרון הפרסי. היא אפשרה לו לבוא לידי ביטוי".

אנשים תמיד רוצים להיחשב צעירים. זו לא הרוח בספרות?

"זאת רוח התקופה שלנו, שמקדשת את הנעורים. אז כן, את הכתיבה הניסיון משביח, ובהקשר הזה אני מברכת עליו, אבל אחרי שעות העבודה, גם אני כמוך, כמו כולנו, חרדה מהזמן החולף וממה שהוא מעולל לגוף".

איך את מתמודדת עם הפחד הזה?

"יש לי קרם לילה (מחייכת). הקוסמטיקאית המליצה לי להשתמש בו. אימא שלי, שנראית נהדר ל-60 שנותיה, הורישה לי גנים טובים וגם חוכמת צרכנות שאומרת שאישה צריכה להשקיע ב'קצוות', כלומר בנעליים טובות ובעור הפנים. אז כשהתקציב מוגבל - לשם צריך לייעד סכומים נכבדים ממנו. נעליים טובות וקוסמטיקאית טובה הן השקעה".

קנה מידה אנושי

יותר מעשר שנים מאז שפרסמה את ספרה האחרון למבוגרים (היא פרסמה ספר ילדים ריאליסטי ב-2006 "אז איפה הייתי אני?"), ורביניאן ממשיכה לשמור על מעמד בכיר בתעשיית התרבות הישראלית ועובדת ללא הרף. היא יועצת בקרן הקולנוע, קוראת תסריטים וכותבת חוות דעת. היא גם לקטורית במרכז הספריות הארצי ומלמדת בני נוער בסדנאות לכתיבה.

"המלצה טובה לסופר המתחיל היא להחזיק שני מחשבים. האחד שמחובר לאינטרנט, והשני שמיועד לכתיבה בלבד. כי חייבים להפריד בין הכתיבה ובין העולם ומלואו של הרשת, על כל הגירויים, הפיתויים, המידע, הכאוס האינסופי. המשאלה של היוצר היא לברוא עולם, להשליט בו סדר, להקשיב ללב, ואת זה קשה מאוד לעשות כשהפייסבוק נמצא בהישג קליק".

החודש הסתיימה העונה הראשונה של תוכנית התרבות בהנחייתך "שבת תרבות" (ערוץ 2). היו מפגשים עם אנשים שאת מעריכה או נושאת אליהם עיניים?

"כשראיינתי את האמנית סיגלית לנדאו, אמרתי לה שאני מאוד אוהבת לשאת עיניים, שיש לי מורים, שיש לי אלילים, שטוב שנשאר את מי להעריץ. יש משפט כזה של לאונרד כהן: 'הגיבור הראשון שפגשתי היה אחרון הגיבורים שנותרו לי'. אולי זה קשור לגיל הצעיר שבו הזדמנה לי קירבה גדולה למי שהם האורים ותומים מבחינתי, לכך שראיתי אותם ברזולוציה של אדם רגיל, בקנה מידה אנושי של צרכים וחולשות, הבנתי - הענקים עדיף שיישארו בענקיותם, רחוקים, בלתי נתפסים".

עוד כתבות

חיה קינד / צילום: שירן קמר

מנכ"לית החברה שרכשה 40 דירות בבניין שנפגע מטיל: "הזדמנות שלא תחזור"

מנכ"לית קרן הריט אבו פמילי, חיה קינד, רואה במגמת הורדת הריבית סימן חיובי לסקטור השכירות לטווח ארוך, שנפגע קשות בשנים האחרונות, וקוראת למדינה לעשות יותר: "לא נעשו פעולות גדולות מספיק" ● בראיון לגלובס היא מספרת כי היא מזהה שהדור הצעיר כבר לא רואה בבעלות על דירה צעד מחייב

רונן בר / צילום: אוהד צויגנברג

משפחת ראש השב"כ לשעבר הבטיחה הנפקה של 2 מיליארד שקל

הנפקת פרודלים, חברת תמציות הטעם והריח לתעשיית המזון והמשקאות שבשליטת משפחתו של ראש השב"כ לשעבר רונן בר, בדרך להשלמה ● המהלך שזכה לביקוש גבוה יכלול גיוס של 390 מיליון שקל תמורת 15% מהחברה

נשיא סין שי ג'ינפינג / צילום: Reuters

חיזור שקט בארץ, מתקפה פומבית בבייג'ינג: המשחק הכפול של סין מול ישראל

בעוד שבזירה הבינלאומית סין משמרת קו ביקורתי נגד ישראל כדי להתבדל מוושינגטון, בשטח היא מנמיכה להבות ● המטרה, לפי המומחית קאריס וויטי: ליהנות מהיכולות הישראליות בלי לשלם את המחיר הפוליטי הכרוך ביחסים גלויים ● במקביל, היא ממשיכה לחבק את טהרן

עידן קרבט / צילום: פרטי

סל הקניות הזול ביותר יכול להגיע אליכם בדרך מפתיעה

שוק הפארם הישראלי נחשב לאחד הריכוזיים והיקרים במשק, אך עידן קרבט (23), קצין שריון משוחרר ללא רקע בתכנות, החליט להרים את הכפפה ● בעזרת כלי בינה מלאכותית בלבד הוא פיתח את אפליקציית "פארמי", שמשווה מחירים בזמן אמת ומייצרת את הסל הזול ביותר

ירקות אורגניים של חברת אגרסקו / צילום: יח''צ

15 שנה אחרי הקריסה: נדחתה תביעת הענק נגד רואי החשבון

ביהמ"ש דחה את התביעה בגובה 150 מיליון שקל, שהגישו המפרקים של החברה ליצוא חקלאי שקרסה ב-2011, נגד פירמת EY ● השופט אלטוביה: "מקור ההפסדים בהתנהלותה העסקית של אגרסקו, לא באופן הרישום החשבונאי של פריט זה או אחר" ● עוה"ד המייצג את מפרקי אגרקסקו: "כשנקבע במפורש כי הדוחות הכספיים לא היו תקינים במשך שנים, הקשר הסיבתי נראה מובן מאליו"

כנס שמים את הצפון במרכז בסיור כלכלי / צילום: שלומי יוסף

תושב הצפון שמגלה: מדוע לכפר גלעדי חזרו כל התושבים בעוד שלקריית שמונה חזרו רק מחצית

במסגרת הסיור הכלכלי לבאי כנס שמים את הצפון במרכז של גלובס הוצגו מתחם סטארט־אפים חדש, מרכז קולינרי בהשקעה של 100 מיליון שקל והתרחבות אקדמית - בניסיון  לעצור את בריחת החברות והתושבים מהאזור

עסקאות השבוע / עיצוב: טלי בוגדנובסקי

בכמה נמכרה דירת 5 חדרים באחת השכונות המבוקשות בגבעתיים?

דירת 5 חדרים בשטח של 133 מ"ר עם מרפסת בשטח של כ־12 מ"ר, חניה ומחסן בגבעתיים נמכרה תמורת 4.9 מיליון שקל ● "שכונת בורוכוב בגבעתיים נחשבת לאחת השכונות המבוקשות והיוקרתיות ביותר בעיר" ● ועוד עסקאות נדל"ן מהשבוע האחרון

אייפון / צילום: Shutterstock

פשרה בפרשת האטת האייפונים: אפל צפויה לפצות לקוחות ב-10 מיליון שקל

בתביעה הייצוגית נטען כי אפל התקינה במכשירי האייפון, באמצעות עדכוני תוכנה, תוכנות שהאטו ושיבשו את פעולת המכשירים - וזאת באופן יזום ומתוכנן, ללא ידיעת המשתמשים וללא הסכמתם ● עוד נטען כי אפל ישראל וחברת איי דיגיטל היו מודעות לכך, ולכן הן נושאות באחריות ● הסדר הפשרה כפוף לאישור בית המשפט

עמית אסרף / צילום: עומר הכהן

הילדות בטורקיה, החלום שהתנפץ ואקזיט הענק שרשם השבוע לפני גיל 30

"ישבנו בבית קפה, ועלה הרעיון ליצור תוסף זדוני. עשר דקות אחרי ההתקנה, מאות ארגונים בעולם רצו שנעזור להם. חברות ענק ביקשו את המוצר. OpenAI הפכה ללקוח הראשון" ● שיחה קצרה עם עמית אסרף, מייסד-שותף ומנכ"ל סטארט-אפ הסייבר KOI

בודקים את המיתוס. עכבר וגבינה / צילום: Shutterstock

אל תציעו לחתול ולעכבר חלב ומוצריו

אחת לשבוע המדור "בודקים את המיתוס" יעסוק בעיוותים היסטוריים מפורסמים, מדוע נוצרו, וכיצד הם משפיעים עד ימינו ● והשבוע: הדימוי של התזונה המועדפת על היריבים המרים נוצר מתנאי החקלאות והאחסון של ימים עבר

נתן שירות למוכרים, וגם לקונים. האם המתווך זכאי לדמי תיווך?

בית המשפט קבע: פסיכולוגית תחויב ב־40 אלף שקל פיצוי לאחר שסיפקה הערכה שלילית על תובע מבלי לפגוש אותו ● השכנים טענו לירידת ערך בשל חריגות בנייה - אך ביהמ"ש קבע כי דווקא הם השתלטו על רכוש משותף וחייב אותם בפיצוי ● מתווך שניהל ייצוג כפול לקונה ולמוכר ללא גילוי נשלל מזכאותו לדמי תיווך והתחייב בהוצאות משפט ● 3 פסקי דין בשבוע

קרקע חקלאית בגדרה. מה האינטרס הציבורי? / צילום: תמר מצפי

לפי הייעוד, בזמן החכירה או בהפקעה? הקרקע שהובילה למחלוקת של מיליוני שקלים

המדינה הפקיעה 35 דונם בגדרה מבעלי קרקע פרטיים וביקשה לשלם להם 1.6 מיליון שקל בהתאם לשווי הקרקע לפי הייעוד שבו רכשו את הקרקע ● אלא שבעלי הקרקע דרשו פיצוי של 24.5 מיליון שקל לפי הייעוד של הקרקע בזמן המכירה – תעשייה ומסחר ● מה קבע ביהמ"ש?

אתר בנייה במרכז הארץ. ''כשהשוק מאט, יש ליזמים תמריץ לתת הנחות והטבות'' / צילום: Shutterstock

28 דירות בחודש בפרויקט אחד ביהוד: מה גובה ההנחה שקיבלה קבוצת הרוכשים

ההאטה בביקושים וההיצע הגדול של דירות על המדף מאיצים את תופעת ה"פרי־פריסייל": יזמים מסכימים להנחות של 5%-15% בתמורה לוודאות תזרימית ומכירה מרוכזת של עשרות יחידות דיור בפרק זמן קצר ● למי זה מתאים, ומה הסיכונים?

מטה בנק ישראל בירושלים / צילום: בר לביא

בניגוד לקונצנזוס: האנליסט שמעריך שבנק ישראל יוריד מחר את הריבית

למרות הערכות כי ריבית בנק ישראל תישאר מחר ללא שינוי, ישנן גם הערכות של אנליסטים בשוק הסבורים כי הריבית בכל זאת בדרך להורדה נוספת השבוע ל-3.75%

סאמר חאג' יחיא

"כשאחד המתחרים הוא המנכ"ל זה אתגר": המתווך במכירת צים חושף את הקלף המנצח בעסקה

סאמר חאג' יחיא, שייעץ להפג־לויד בעסקה לרכישת חברת הספנות, משחזר את תחילת המהלך: "טילים נפלו כאן - אבל הם היו נחושים", הגורם שהכריע: "קרן פימי הייתה שובר שוויון" והמשבר ברגע האחרון: "יו"ר צים הודיע שלא ימליץ על העסקה" ● וגם על המנכ"ל אלי גליקמן: "הלוואי וימשיך - טאלנט כדאי לשמר", חששות העובדים: "יובטח ביטחון תעסוקתי", עמלת התיווך שייקבל והסיכויים להשלמת העסקה

חדשות הביומד / צילומים: אינטואיטיב סרג'יקל, Shutterstock, עיבוד: טלי בוגדנובסקי

הדוח שמגלה: תחום בריאות האישה מצריך שינוי גישה מהותי

דוח של UBS חושף את ההשלכות הכלכליות המשמעותיות של השקעה בבריאות האישה; חברת Scinai רוכשת את המפעל הישראלי של רציפארם השבדית; סטארגט פארמה גייסה מיליוני דולרים לקידום תרופה רדיואקטיבית; יחסי בריטניה-ישראל בתחום המחקר הרפואי מתהדקים; ואתר חדש ירכז משרות בתחום מדעי החיים ● השבוע בביומד

הצ'אטבוט של קלוד / צילום: Shutterstock

אנתרופיק עושה זאת שוב: כלי ה-AI החדש שהפיל את מניות הסייבר

ההשקה של "קלוד קוד סקיוריטי" עוררה חשש מפגיעה בענף והובילה לירידות חדות במניות קראודסטרייק, קלאודפלייר וזיסקלר ● גם הישראליות התרסקו, ביניהן סנטינל וואן וג'יי פרוג ● כעת, בשוק חלוקים אם מדובר באיום ממשי או בירידה חדה מדי ביחס להיקף המהלך

פרטיות באינטרנט / אילוסטרציה: Shutterstock

ייצוגית נגד מימון ישיר בגין הפרת פרטיות: "הכול מהכול חשוף לטיקטוק"

לפי הבקשה לתביעה הייצוגית, קוד פיקסל שחברת מימון ישיר הטמיעה באתר שלה אוסף מידע של גולשים ומעבירו לטיקטוק - וזאת ללא ידיעתם וללא הסכמתם להעברת המידע ● ההערכה היא שזו הסנונית הראשונה בגל התביעות שצפוי לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 13 לחוק הגנת הפרטיות

גלולות סטייל מטריקס. רעיון שמציע שחרור / צילום: Shutterstock

איך הפכנו לחובבי קונספירציות ומה הקשר למזג האוויר

השבוע מזג האוויר קיבל תיאוריות קונספירציה משלו: האובך אינו תופעה טבעית אלא "מבצע לעמעום השמש" ● זה נשמע מופרך, אבל גם מוכר למדי. הוליווד לימדה אותנו לחשוד בגרסה הרשמית ולהאמין שלכל תופעה יש יד מכוונת

מוצרי חלב / צילום: איל יצהר

המשק עמוק בקרב על החלב, אבל המוצר הזה ממילא בירידה

שינוי בטעם, עלייה ברמת החיים ומחסור כרוני שוחקים את מעמדו של קרטון החלב המסורתי ● מנגד, הגבינות המיובאות מציגות ביקושי שיא אף שהן יקרות במאות אחוזים מהעולם, מה שיוצר לחץ להגדלת המכסות הפטורות ממכס במטרה לבלום את התייקרותן