כל כך הרבה בלבול יש בדיון על קשקושי הגרעין, שבאמת צריך לנסות להכניס קצת סדר, ורצוי גם קצת שכל.
ניקח לדוגמה את העיסוק במאיר דגן, ראש המוסד לשעבר. ביום שהוא השתחרר מתפקידו, דגן בישר לציבור כי תקיפת איראן תהיה אסון. כשנשמעה ביקורת על דבריו, הסביר דגן שרק הביע את דעתו. די מביך שנמצאים בקרבנו כאלה, כולל פרשנים, שמקבלים את ההסבר הזה. כשראש המוסד אומר את הדברים, ועוד סמוך לסיום תפקידו - הוא מוסר מידע. כי לכולם, גם לאויב, ברור שדגן מסיק את הדברים מתוך החומרים שהגיעו אליו בתוקף תפקידו. לכן, מתוך הדעה, אנחנו למדים על המידע.
דגן אמר עוד שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני עד 2015. יכול להיות מידע יותר מובהק מזה? מאיפה הוא יודע, על סמך מה הוא קובע זאת?
שיקול דעתי עדיף
דגן מתרץ את דבריו בחרדה ודאגה לגורל המדינה. וזה רבותי בדיוק מה שאמר, להבדיל, גם מרדכי ואנונו. בקיצור, התירוץ הזה משמש כל מי שמחליט לפרסם סודות ביטחוניים. מה משתמע מהתירוץ הזה? ש"אני, מאיר דגן, מחליט שביטחון המדינה מחייב אותי לגלות את הסודות הללו, ואני קובע כי שיקול דעתי עדיף על זה של המנהיגות הנבחרת".
אלא שזה בכלל לא בטוח. ראש מוסד אמור להצטיין בגילוי סודות, תפישת מחבלים וכיו"ב. אם הוא טוב בתפקידים אלה - זה לא אומר שהוא גם בעל שיקול דעת לגבי המסקנות שיש להפיק או הצעדים שיש לנקוט. זה אפילו לא אומר שהוא איש חכם או נבון.
ואם הוא טועה
כלומר, מאוד ייתכן שדגן טועה. ואם זה נכון אז הוא גם מטעה. אם תרצו - זהו נזק בטחוני. הציבור עלול לגבש את עמדתו על סמך דברים מוטעים ולא אחראים אלה, ואז יוצר הציבור לחץ על הממשלה לקבל, או לפחות להקשיב, לעמדות מוטעות אלה. וזה בהחלט נזק.
ומה עם ראש הממשלה ושר הביטחון, הם לא יכולים לטעות? נשאלתי היום אם אני סומך עליהם יותר מאשר על דגן ודומיו. השבתי: בוודאי. אני חייב, אין לי ברירה. כי הם נבחרו להיות המחליטים. ואם אתן אמון בדגן איש המוסד, אני צריך לתת אמון גם בואנונו איש הכור, ובכל "לשעבר" חסר אחריות.
בכל מקרה, הכי פחות אמון אני נותן ב"לשעברים". כי אם אמנם גורל המדינה בראש מעיניהם - מדוע חיכו עד פרישתם? למה אינם מגלים סודות בעודם בתפקיד? זה אמנם יעלה להם בקריירה, אבל זה לא שווה בשביל להציל את המדינה? הרי עד פרישתם המדינה כבר עלולה להתמוטט בגלל שלא דיברו?