במשך כשבוע מתקיים בישראל דיון ציבורי על הלגיטימיות של העיסוק הציבורי. מדובר כמובן בנושא התקיפה האפשרית באיראן. מן הראוי להבין יותר טוב על מה מדובר.
במשך שנים חוזרת ונשמעת המנטרה, כי עדיף כל פתרון אחר לסוגיית הגרעין האיראני על-פני פעולה צבאית. אלא שפתרון אחר כנראה לא קיים, ולכן בפני ממשלת ישראל עומדות שתי חלופות, שתיהן רעות, שתיהן כרוכות בסיכונים עצומים.
האחת היא להשלים עם העובדה שלאיראן יהיה נשק גרעיני תוך תקופה קצרה של שנה או שנתיים.
האפשרות השנייה היא לנסות ולמנוע (או לדחות) התפתחות כזו על-ידי פעולה צבאית ישראלית.
בהנחה שהאופציה הצבאית קיימת, ומול טענה כי נשק גרעיני בידי איראן הוא סכנה אסטרטגית עד קיומית - יהיה זה בוודאי לא אחראי לפסול מראש את האופציה הצבאית רק כי היא מסוכנת.
שלוש השאלות הגדולות
כיצד אם כן צריכה הממשלה להחליט? ובכן ישנם שלושה נושאים שיש לדון בהם: הראשון מתייחס ליכולת הצבאית. הדרג הצבאי צריך לתת תשובות לארבע שאלות: האחת היא עד כמה אנו בטוחים במודיעין שבידינו ביחס למיקום מתקני הגרעין, רמת המיגון שלהם וכו'; השאלה השנייה היא האם נוכל לשלוח, ובבטחה יחסית, את מספר המטוסים היוצר את "המסה הקריטית" של תקיפה; השאלה השלישית היא איזה נזק פיזי יגרמו אותן תקיפות למתקני הגרעין, שרובם מבוצרים היטב באדמה; והשאלה הרביעית - והחשובה ביותר - היא בכמה זמן תוכל תקיפה מוצלחת לעכב את היכולות האיראניות.
הנושא השני שיש לדון בו הוא השוואה בין הסיכון שבבחירת ההשלמה עם קיום נשק גרעיני באיראן, לבין הסיכון ההפוך הכרוך בתקיפה. בהשוואה שבין שני הסיכונים הללו צריך לקחת בחשבון לא רק את תוחלת הנזק, אלא גם את התרחיש הגרוע ביותר שבבחירת כל אחת מהדרכים.
הנושא השלישי הוא מידת התיאום או ההבנה שניתן להגיע עם ארה"ב. אפשר לומר בפשטות כי אם נשיא ארה"ב יאמר לראש ממשלת ישראל בשיחה בארבע עיניים: "אל תעז אפילו לחשוב על זה" (ביחס לתקיפה), אזי הנושא יירד מסדר היום. אלא שכלל לא ברור שזו העמדה האמריקנית כיום, ועוד פחות ברור אם זו תהיה העמדה האמריקאית בעתיד.
אפשר להתמודד עם האיום
הרצון של ראש הממשלה ושר הביטחון להשאיר את האופציה הצבאית ריאלית יותר מהגיוני. כדאי לדעת, כי גם בשני המקרים הקודמים בהם תקפה ישראל מתקני גרעין של מדינה אחרת, ב-1982 בעירק וב-2007 (על-פי פרסומים זרים) בסוריה, היו כאלה שהזהירו מפני הסכנות הגדולות הכרוכות במעשה זה. ובכל זאת ניתן לומר בדיעבד, כי בשני מקרים אלו התקבלו החלטות נכונות. אין זה אומר בהכרח שהדבר נכון גם במקרה האיראני, אך באותה מידה לא ניתן להסכים לטענה כי בשום מקרה אסור לתקוף את איראן כי "זה מסוכן".
איני מקל ראש בחומרתה של תגובה איראנית במקרה של תקיפה ישראלית, אך היא לא בהכרח כה בלתי-נסבלת. מדובר בעיקר בסכנה של טילים קונבנציונליים. מספר הטילים שניתן לשגר לישראל אינו כה גדול, הדיוק שלהם אינו גבוה, ומול מתאר כזה קיים מערך טילי החץ. גם אם חיזבאללה יצטרף לאותה תקיפה, הרי שכבר חווינו עימות עם ארגון זה והאיום מצדו מאפשר התמודדות.
וישנו גם ממד נוסף. גם אם כל רצונה של ישראל הוא ליצור רושם כאילו היא עומדת לתקוף בכדי ללחוץ על המערכת הבינלאומית, הרי שלא ניתן לעשות זאת באופן אמין מבלי שבאמת מייצרים אופציה צבאית.
לסיכום, בניגוד לנושאים אחרים בהם צריך לדון בשקיפות ציבורית תוך הצגת השיקולים לכאן או לכאן, הרי שבמקרה המדובר אין ברירה אלא להשאיר למי שנושא באחריות (חברי הממשלה) את היכולת להחליט בחשאי. יש לקוות שאת הדיון בשלושת הנושאים המוזכרים בכתבה זו הם יידעו לעשות באופן מיטבי.
* הכותב הוא אלוף במיל', ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, ויועץ אסטרטגי בשותפות חיפושי הנפט "גבעות עולם"