פתיחת עונה עם קצב צבירת נקודות של 48% היא כמעט בלתי נתפסת במונחים של מכבי חיפה. זה הנתון הכי גרוע שלה בעידן אלישע לוי ולמעשה הכי גרוע של הירוקים במילניום הנוכחי (יותר חלש אפילו מהעונה הלפני-אחרונה של רוני לוי ב-2006/07, שבה פתחה חיפה עם 51.5% בתום 11 מחזורים). אבל מי שמחפש איפה נטמנו הזרעים לדלות ביכולת של חיפה ב-2011/12 לא צריך לחפש אותם באדמה של אלישע. וגם לא אצל הקפטן יניב קטן, מאמן השוערים אנטמן או המנכ"ל צ'יזיק. יש אמנם הרבה אבות לכישלון, אבל סבא אחד בלבד: יעקב שחר.
***
ב-9 באוקטובר, ימים בודדים לאחר תצוגה באמת יוצאת דופן בבלומפילד מול מכבי ת"א, התראיין הבעלים של המועדון לרדיו 103, ואמר: "אני מבטיח שראובן עטר עוד יאמן במכבי חיפה, זמנו יגיע". מה יש באמירה הזאת: קודם כל, חוסר לויאליות משוועת כלפי המאמן שעובד אצלך כרגע. מאמן שבלי הקיזוז לוקח כאן שלוש אליפויות רצופות בשלוש שנים. מאמן שהיה רחוק דו-קרב פנדלים קטן בבלגיה מלקחת את חיפה פעמיים בתוך שלוש שנים אל שלב הבתים של ליגת האלופות. מאמן שמעולם לא העביר ביקורת ישירה או אפילו מרומזת על הבוס שלו במהלך התקופה שלו בכרמל, וזאת למרות שהוא נאלץ להסתדר עם תקציבים נמוכים בסטנדרטים של חיפה ומכירות שחקנים סיטונאיות בכל קיץ. מאמן שבכל שנה שחר נהג בו כבובת סמרטוטים, והחתים אותו על חוזה לעונה נוספת רק לאחר תום העונה.
את היחס המחפיר לאלישע אפשר עוד איכשהו להעביר. בכל זאת, שחר הוא זה שהוציא את אלישע מצואת המועדונים הבינוניים וקידם לו את הקריירה. אבל זה לא משנה את העובדה הברורה שאותה אמירה ב-9 באוקטובר היא אמירה שמפרקת קבוצה. קודם כל ברובד המקצועי: יכול להיות ששחר רצה באמצעות האמירה הזאת להחדיר מוטיבציה בשחקני הקבוצה ולגרום להם לרצות להוכיח שהם שווים חוזה גם בעונה הבאה, כשיגיע ראובן המושיע לחיפה. בפועל השיג שחר את התוצאה ההפוכה: ב-15 באוקטובר, כמה ימים אחרי ההתבטאות המוזרה שלו, חיפה עושה תיקו 1-1 מבזה בווסרמיל של ב"ש. במחזור שלאחר מכן חיפה סופגת תבוסה ביתית 3-0 לקרית שמונה. משחק שמפרק את הקבוצה גם ברובד של הקהל: האוהדים בקרית אליעזר דורשים באותו משחק מהבוס של חיפה את מה שהבוס דרש מעצמו כמה ימים קודם לכן: ראובן עטר. אז עכשיו אלישע לוי צריך לנהל קבוצה כשאין לו את חדר ההלבשה מאחוריו, אין לו את הקהל ואין לו את הגיבוי של הבוס.
שחר הוא כמובן הבעלים הכי טוב בכדורגל הישראלי ביי פאר. הוא כבר הוכיח את זה בעשרות הזדמנויות. אבל קצת משונה לראות אדם עם ניסיון של יותר מ-20 שנה בליגת העל לא מגבה את המאמן שלו בצורה כזאת, כשהעונה עדיין בחיתוליה, בפעולה שמזכירה בעלים בנוסח של פרוספר אזגי.
***
אי אפשר לנתח את הכעס של שחר מבלי להיכנס לסיבות שהובילו לכעס הזה - כלומר הטעויות של אלישע. מה שחקנים כמו מרלון דה-חסוס ואלון תורג'מן בכלל עושים בסגל של קבוצה שמתיימרת לרוץ לאליפות; קשה לקלוט איך אפשר להוציא כל כך מעט משחקן שרכש כל כך הרבה השכלה ספורטיבית בשנים האחרונות - תמיר כהן בפרמיירליג; לא נתפסת ההתנהלות מול עידן ורד, דריבליסט מוכשר שבפוטנציאל יכול להיות מה שהיה לפני שנתיים גילי ורמוט להפועל ת"א ולפני שנה ליאור רפאלוב לחיפה - אבל אלישע בוחר לעשות לו סדרות חינוך ולעקר לו את שמחת החיים; ואיך אפשר לא לעלות על הכישרון הנפלא של דלה ימפולסקי.
וכמובן, יש את הסאגה המגוחכת והעצובה הזאת עם השוערים. 21 משחקים קיימה העונה חיפה בליגה ובמסגרת האירופית, אבל אלישע עדיין לא מצא את השוער שלו - שראנוב עמד 13 פעמים בשער, דוידוביץ' 8. וככה שראנוב ודוידוביץ' גם נראים. עם עמדת השוער, יגיד לכם כל חניך יום א' של קורס פרו, לא משחקים.
***
במובן מסוים, אלישע מילא לשחר את הוואקום שהיה לו למלא בשנים האחרונות. שנים של הנמכת ציפיות, של הורדת ראש אל מול ההשתוללויות הכספיות של הקבוצות מתל אביב וירושלים, של תקופת מעבר לפני האצטדיון החדש וההבטחה האירופית הנוצצת שהוא טומן בחובו. שנים שבהן אתה צריך מאמן שיעשה מה שאומרים לו.
לראובן אי אפשר להגיד מה לעשות. בפעם האחרונה שמישהו במכבי חיפה ניסה להשתלט על עטר, עטר דרש לעזוב להפועל חיפה.