גם בסיבוב השני הסתווי שלה, כמו בסיבוב הקודם, אני מחזיק בדעה שהמחאה החברתית היא מחאת חמאה. גם במערכה השנייה הזעם אינו אמיתי אלא מתחזה, זעם מזויף, והזועמים למיניהם נהנים, כדרך הישראלים, ללכת עם הזרם. במקום "שלום עכשיו!" נזעק "צדק חברתי!" ואם אכן השלום מתרחק, זה יהיה עכשיו צו האופנה, ויהיה שמח. העיקר אצלנו הרי זה לא להשתעמם לרגע. גלעד שליט חזר, אז צריך ליצור מהומה חדשה, או מחודשת.
מה נעשה עם ההכנסה שתתפנה בעקבות הצדק החברתי שייעשה? נצרוך עוד, נקנה עוד, כאילו הקניונים אינם עולים על גדותיהם; כאילו איננו צורכים די והותר; כאילו איננו בלאו הכי חברת שפע צרכנית וזללנית בכל העשירונים, התחתונים והעליונים. כאילו לא על כל צעד ושעל ההתפנקות אינה בראש מעיינינו.
המחאה המהוללת של הקיץ מתגלה כמחאה מזויפת. ההמון רק התחזה לזועם. הזעם החברתי שלו לא היה אמיתי. במדינה המתפנקת שלנו גם הזעם מתפנק. הזעם של רוב-רובם של המפגינים לא שכנע מהתחלה, בכל אופן לא אותי. הזעם הזה הוא מתחזה ומזויף, משום שהמפגינים הקולניים לא באמת רוצים שינוי אמיתי - הם פשוט רוצים עוד, עוד ועוד: עוד סלולרי, עוד אינטרנטי, עוד דיגיטאלי, עוד להשתדרג בכל תחומי הצריכה. וזה לא רק לא צודק ולא חברתי, אלא גם לא תרבותי.
מה שהחברה שלנו צריכה זה שינוי בסדר העדיפויות הקיומי: להיות פחות חומרניים, יותר צנועים, פחות תובעניים, ובראש ובראשונה - ללמוד להסתפק בפחות ולא לתבוע יותר.
תמונת עולם מכוערת
יש טעם לשים כמה דברים על השולחן: רוב המוחים בשדרות ובכיכרות אינם רעבים, לא ללחם ולא לגבינה. רוב המוחים בשדרות ובכיכרות לא באמת חיים באוהלים, ותנאי הדיור שלהם אינם של עולם שלישי. בהחלט ייתכן שפגשנו רבים מהם בנתב"ג במהלך הקיץ ושנפגוש רבים מהם בנתב"ג עוד לפני שהמחאה תדעך.
בהשוואה לרוב מדינות המערב הציבור כאן לא נאנק תחת עולו של משבר כלכלי. בהשוואה לרוב העולם, כולל המערב, שוררים כאן שפע ושגשוג. לא זה העניין. לא גודל הדירות, ולא מחירי הדיור או מצרכי המכולת היו צריכים להיות הנושא העיקרי. הנושא העיקרי היה צריך להיות תמונת העולם שלנו.
תמונת העולם שמקרינה המדינה היא תמונת עולם מכוערת, או בקיצור כיעור, והמחאה צריכה הייתה להיות ממוקדת בכיעור הזה, בזרם העכור, בכיעור הפושה בכל התחומים. המחאה הייתה צריכה להתמקד בהפגנה נגד רדיפת הבצע, נגד הכוחנות, נגד הדורסנות, נגד הזללנות, שהם נחלת כל העשירונים, לא רק של רודנות ההון.
דפני האדומה, שמולי הוורוד
ערכי האלפיון העליון הם מודל לחיקוי של כולם, של רוב הציבור, שחונך לשאוף למותרות המיותרים שאותם צורכים המתעשרים מנקרי העיניים, לאורח החיים המכוער והמיותר שלהם, לתמונת העולם החמדנית והמתפנקת שלהם.
המחאה הייתה צריכה להיות נגד המודל ונגד השאיפה לחקות אותו, ובאמת בראשיתה יכולת לראות סיסמאות כמו "להגביל את תרבות הצריכה" מונפות בכיכר. אבל עד מהרה, בהיעדר מורה דרך, מנהיג אמיתי שאיננו דפני האדומה או שמולי הוורוד, או להפך, היא הפכה להפגנת ועדי עובדים הנאבקים על שליטה בסעיפים של תקציב.
המנהיגות התגלתה כחובבנית מכל הכיוונים, אובדת דרך מכל הכיוונים. מעבר לגבינה ולדיור (דיור במרכז העיר, כמובן, לא חלילה בפריפריה) לא שמענו שום מסר עמוק. המחאה הפכה לפוליטיקה בגרוש, לדרישה לעוד, ולא לסדנה הרוחנית ההמונית שהיא הייתה צריכה להיות.
בהתחלה נראה היה שנושבת ממנה איזו צניעות, שנקיעת הנפש מהבזבזנות הנלוזה היא המסר, שהמחאה מגרשת מתחומיה את הפוליטיקאים בשאט נפש - אבל מהר מאוד התברר שהחזון היה חלול והתבטא בסיסמאות צעקניות, חסרות כיסוי ושטחיות, שהמטרה הייתה רווח מידי, ושהיא לא מבטאת זרם עמוק יותר. בסוף התברר, שהפגנו ומחינו על אחוזון של מע"מ ועל סעיפון של חוק - אבל לא טיפלנו במחלה האמיתית.
הכותב הוא סופר