הטור פורסם בגליון נובמבר של "לידי גלובס"
לפני שנים אחדות אימצתי את "מבחן הגויאבה". המבחן שנועד להבהיר שיש דברים שבהחלט אינם מניחים את הדעת ומחייבים אותך, פיזית ממש, לנקוט עמדה מפורשת - בעדם או נגדם. ממש כמו ריח הגויאבה, שפשוט אי-אפשר להישאר אדישים אליו.
אימוץ מבחן הגויאבה כדרך חיים סימן את מסיבת הפרידה שלי מפוזת הנמנעת. פוזה שאליה בכלל הגעתי כקונטרה - בגלל שיש לי טבע בדיוק הפוך, כזה שמושך אש. בעצם, התחלתי להימנע, מתוך ניסיון להילחם בו.
אני זוכרת מילדות את הדחף הזה, ואולי גם החינוך, לא לשבת על הגדר, לשים את היד במים - כמעט כל מים, בלי לחשוב על המחיר. רק כי חשוב לנקוט עמדה.
איכשהו תמיד גם קיבלתי לגיטמציה להביע את דעתי (הלא תמיד מעניינת, יש להודות) בכל פורום משפחתי. אני זוכרת שכשהייתי בת 16 התאמצתי ממש לגבש עמדה נגד הסרט "רשימת שינדלר". אולי כי כולם אהבו אותו. הייתי נודניקית, היום הייתי מכפכפת טינאייג'רית שכמוני.
אבל אני זוכרת כמה העיניים של ההורים והסבא-סבתא נצצו מול הדעתנות הזו. נראה לי שבעיקר הם התפעלו מהאורגינליות. בנסיבות האלה יצאתי לעולם עם קליפה דקה מדי, כנראה, ועם הרבה יותר דעות מסנטימטרים. בעיקר עם צורך אדיר בפידבק, שהיה עד אז חיובי רוב הזמן.
אבל אז פגשתי אותו. את העולם. והוא לא כולו התפעל ממני, או בעיקר לא רק התפעל ממני. וזה היה מכאיב. דומני שכל "ילד פלא" משפחתי כזה זוכר את ההיתקלות הראשונה, בגיל צעיר יחסית, עם המבט המבוגר הביקורתי הראשון. אין פה חדשה מרעישה. מה שכן, נסו לדמיין ילדה בת 19, שחשבה שהיא מספידה את סבא שלה - ומצאה את עצמה כמייצגת תקופה ואולי דור וגם נרות ותקווה ומה בעצם לא, ותבינו איפה התחלתי להימנע.
קשה לי לפרוט את הרגעים המכאיבים ההם לסיפור אחד. אפילו היום, במרחק השנים וכאישה בוגרת וכבר אימא בעצמי, אני עדיין נמנעת מלהיזכר בדיוק ברגעים ההם, בעוצמה שלהם, בגודל השעה. בחוויה הכל-כך קשה להכלה שסיטואציה משפחתית התמזגה בסיטואציה לאומית, וקיבלה ממדים מפלצתיים של אסון.
לרגעים, דברים שאמורים היו להיאמר בתוך הבית נאמרו בחוץ, ולא קיבלו את התהודה החמה שהיו אמורים לקבל, ולהפך. בלבול היוצרות, הרגשות, הכול היה גדול מדי. קשה מדי. מפחיד. גם לאנשים אמיצים, כמו שחשבתי את עצמי עד אז.
כך או כך, אין כאן שום התמסכנות חלילה (לא מחליפה שק עם איש, תודה), הכול רק כדי להבהיר ששיקוף המציאות מהסביבה ממש לא היה משהו לסמוך עליו כדי לגבש דעה. הביקורת הנחוצה כל-כך כדי לפתח מודעות, דעה ועמדה בגיל קריטי כל-כך, הפכה לבלתי מהימנה באופן כמעט הרסני. ומי שמכור לקונטרה, לפידבק, כמו שהייתי אז - נוטה להתבלבל. וככה נולדה ההימנעות.
אני חייבת להודות כי באותן שנים חיפשתי - וגם מצאתי - מסגרות טובות, אבל כאלה שמוחקות סממנים אישיים ומעדיפות סטנדרט מקצועי. אני מניחה שאנשים בוחרים במסגרות האלה מהמון סיבות טובות. אני לא הייתי אחת מהם. אני בעיקר בחרתי בחירה שנועדה להגן עליי. בחירה שעזרה לי להימנע מלהתעמת עם הצורך לפתח עמדה, ואולי לשאת בגינה מחיר.
לא באמת הצלחתי לזקק אותי לכדי נייטרליות מוחלטת אף פעם, אבל כן - היו תקופות ארוכות שכדי לא להתעמת, לא לשאת כל מחיר, לא להיות מזוהה וודאי לא מובילה, העדפתי כלל לא לנקוט עמדה. גם במקומות שפיתחתי דעה, דיברתי בשם מערכת שגיבתה אותי. וואו. איזה אומץ.
רגע לפני שמתתי משיעמום, הרחתי את ריח הגויאבה. זה קרה כשמצאתי את החצי השני שלי. בראש ובראשונה מפני שבאהבה הזו חזר לי הביטחון העצמי. עם השנים, המשפחה שהקמנו והבית שהפכנו זה לזה, התחלתי לחזור לעצמי בהמון מקומות. בעיקר, הפסקתי לנסות למצוא חן. הבנתי שאני הכי טובה כשאני - אני. וזה אומר שגם אני טועה, או לא מובנת, לא מנומקת ובטח לא צודקת. ומבולבלת, קפריזית לפעמים ובלתי משויפת בקצוות. ובמיעוט. והכי מצחיקה. סתם, לא תמיד, ובטח לא הכי. אבל בעיקר, הרבה יותר שלמה.
הרגע הזה, שהחלטתי, שהבנתי שאני לא יכולה יותר להימנע - היווה בשבילי קו פרשת מים. נפרדתי, לתמיד, מהצד ההססני שלי, והתמסרתי לזה שיש לו דעה. או לכל הפחות, לצד שמעמיד פנים שהוא יודע.
ואם יום אחד נצא מהעיר ותהיה גם גינה, נראה לי שניטע בחצר עץ גויאבה אחד. הריח החריף לא יניח, יטרטר בנחיריים תזכורת חדה: כמה זה חשוב להיות מניעים ולא נמנעים. כמה הרבה אפשר להרוויח, לעשות ולחוות. ושבעצם, על זה בכלל החיים.