אם אינכם נמנים עם קוראי מדורי הספורט, ספק רב אם שמעתם על הסיפור הבא: שחקניות ליגת העל לנשים בכדורסל השביתו את פתיחת הליגה, במחאה על סירובו של איגוד הכדורסל להסכים שעוד השנה, מספר השחקניות הזרות מתוך החמישייה שעולה למגרש לא יעלה על 3 - במקום 4 כיום.
איגוד הכדורסל פתח את הליגה על אפן וחמתן של השחקניות הישראליות, וקיים את המחזור הראשון באמצעות השחקניות הזרות עם תגבור מצד שחקניות מהנוער. לאחר הביקורת שספג האיגוד בעקבות המהלך, החליט לסגור כליל את הליגה. אתמול נאלצו השחקניות, כנראה, להיכנע והודיעו כי יחתמו על מסמך עקרונות, שלפיו הגבלת מספר הזרות יעשה רק מהשנה הבאה - בדיוק כפי שדרשו באיגוד.
סיפור קלאסי ביחסי עבודה
למה, בעצם, לא להשאיר את הסיפור הזה למדורי הספורט? במובנים רבים, זהו סיפור קלאסי ביחסי עבודה, סיפור של מעסיק שעושה הכול כדי למנוע מהעובדים שלו לקחת לפחות חלק מגורלם בידיים, תוך שהוא שומט מהם בפועל אפילו את זכות השביתה ששמורה להם.
כל הטריקים הידועים, שמעסיק נוהג לאמץ בעת מאבק לגיטימי של עובדים, עשו באיגוד הכדורסל. תחילה, התכחשו לזכותן של השחקניות לדבר על הגבלת מספר הזרות, שמצדן העלו את הדרישה הזאת עוד בשנה שעברה. אתן תתעסקו בשכר שלכן, אמרו באיגוד, אל תקבעו לנו איך תיראה הליגה.
בהמשך עבר הוויכוח לסוגיית "יחידת המיקוח" - מהמוכרות ביותר בכל פעם שקבוצת עובדים מבקשת להתארגן. החוק הישראלי קובע כי מעסיק מחויב להכיר בהתארגנות של עובדיו, כל זמן שלמעלה משליש מהעובדים במקום העבודה הצטרפו לארגון עובדים.
בתי הדין לעבודה הרחיבו את הפרשנות לחוק וקבעו כי יש להכיר בהתארגנות של העובדים, גם אם היא נעשתה רק בחלק מסוים ונבדל בתוך מקום העבודה, שניתן להגדירו כיחידת מיקוח נפרדת. למשל, האחיות בבתי-החולים מהוות יחידת מיקוח נפרדת מזו של הרופאים. השחקניות, שהתאגדו בהסתדרות, אמרו: אנו יחידת מיקוח, לכן מספיק שההתארגנות שלנו כוללת מעל שליש מהשחקניות בכל קבוצה. הנהלת האיגוד אמרה מנגד: מה פתאום. על ההתארגנות לכלול גם את המאמנים, את האפסנאים ואת הנער שנושא את המגבת.
"הרי בענף הכדורסל יש הפרדה בין ההסכמים שחותמים עם מאמנים, שופטים ושחקנים", אומרת עו"ד דפנה שמואלביץ, היועצת המשפטית של איגוד שחקני הכדורסל. "פתאום רוצים שנספור גם את המאמנים?". שמואלביץ' מייצגת את המעסיקים הגדולים, אבל כחובבת ספורט מוצאת את עצמה במקרה הזה בצד העובדים, או ליתר דיוק העובדות. העובדה שמדובר בנשים משחקת כנראה תפקיד בסכסוך. כמו בשוק העבודה כולו, קל יותר לפגוע בהן.
"אמרו לי אתמול: 'מה את רוצה, נשים משחקות כדורסל בשביל הפאן'", מספרת שמואלביץ', שמקפידה לציין כי הליגה הישראלית נחשבת דווקא למקצועית מאוד. לדבריה, לא מדובר בשוביניזם, כמו בניהול כושל ובבריונות מצד איגוד הכדורסל.
כך, השבתת הליגה נתפסה על-ידי האיגוד כהשבתת מגן לגיטימית, בעוד שהשבתת מגן צריכה להיעשות על-פי הדין בתום-לב, תוך הודעה על כך 15 יום מראש, כשבזמן ההשבתה יש ניסיון כן לניהול מו"מ. איגוד הכדורסל לא עמד בשני המבחנים האלה, ועל כן ניתן לראות בהשבתת המגן כ"השבתה התקפית".
עם הזנב בין הרגליים
שמואלביץ', שמעודכנת מאוד בשביתת השחקנים שנמשכת עדיין בליגת ה-NBA בארה"ב, אינה יכולה להימנע מהשוואה בין המקרים. "בזמן שאיגוד הכדורסל הישראלי התכחש ללגיטימציה של השחקניות להפסיק את המצב הזה, שבו 4 מתוך 5 שחקניות על המגרש הן לא ישראליות, השביתה ב-NBA עוסקת באופן חלוקת ההכנסות של הליגה בין הקבוצות לשחקנים. עד היום השחקנים קיבלו 57%, ואילו הקבוצות שקיבלו 43%, ביקשו כעת לקבל יותר", מסבירה שמואלביץ'.
לדבריה, בניגוד למקרה הישראלי, בארה"ב המו"מ נמשך כל העת. בעיקר היא מאוכזבת שנושא זכויות עובדים נדחק לעמודי הספורט: "תאר לך שסיפור כזה היה קורה באחד הנמלים או בקופת חולים. כולם היו עוסקים בזה".
גם ההסתדרות, שבכל מקרה אחר הייתה הופכת אותו למאבק עקרוני, לא הוציאה ולו הודעה אחת לעיתונות בעניין. וכך השחקניות הישראליות חוזרות למגרש עם הזנב בין הרגליים, כשהן צפויות לראות את המשחק בעיקר מהספסל. בכל זאת, הליגה ישראלית - אבל השחקניות מאמריקה.