אני: אדם לומד, אנליטי, תחרותי והישגי, שונא להפסיד.
אחות אבודה: ההורים עלו לארץ מדרום אפריקה ב-1948, והתיישבו בבית ינאי. אימא נכנסה להיריון וילדה תינוקת בריאה. למחרת נאמר לה שהילדה לא מרגישה טוב, כעבור יום נוסף דיווחו שמצבה קשה, וביום השלישי הודיעו שנפטרה ונקברה. כשנכנסו להיריון איתי, הם החליטו לחזור לדרום אפריקה, שם נולדתי. כשעלתה לכותרות פרשת ילדי תימן, התחושה של ההורים הייתה שעשו להם את אותו הדבר. לפני עשר שנים אבא נכנס לאטרף והחליט למצוא אותה. התחלנו לחפש מסמכים. לא הייתה תעודת פטירה, לא תעודת קבורה, ולא מעקב היריון. התברר שהארכיון של בית החולים נשרף והתיעוד שם מתחיל אחרי 1954, הרבה אחרי שאחותי נפטרה כביכול. בסופו של דבר לא מצאנו כלום. החלטתי להניח לזה בגלל הסבל שנגרם להורים.
ילדות: אחרי שנה בדרום אפריקה, ההורים חזרו לבית ינאי. היו להם מדגרות עד שאבא נכנס לעסקים אצל מוריס קהן, החבר הכי טוב שלו. הייתי ילד פרא, עצמאי. ההישג הגדול שלי אז היה תעודת הבגרות.
מוסד: אחרי שירות כקצין בצנחנים ובנח"ל נסעתי לארצות הברית ללמוד כלכלה ולעבוד בשגרירות כמאבטח. גויסתי למוסד כי הייתה לי אנגלית ברמת שפת אם. הייתי בארגון 24 שנים, הרבה מהן בחו"ל. החיים היו לא פשוטים, בעיקר למשפחה. שירתי בתפקידים מבצעיים, והיה לי עתיד גדול שם. החלטתי לעזוב כשלא הסתדרתי עם מי שהיה אז ראש המוסד, אפרים הלוי. החלטתי להתנתק בלי להסתכל אחורה, בלי כמעט קשר עם חברים מהעבר ובלי להשתתף בפעולות במילואים.
איריס: אשתי בנישואים שניים, החברה הכי טובה שלי ואהבת חיי. היא עובדת במערכת הביטחון, נפגשנו במהלך עבודה משותפת והתאהבנו.
קופת חולים מכבי: קיבלתי טלפון מרמי איגרא, חבר מהמוסד שעבד במכבי ואמר שמחפשים מנהל מחוז. שאלתי מה זה אומר, והוא ענה "לברך הרבה ולספר בדיחות לא מצחיקות". עניתי שזה לא מעניין אותי, אבל אשתי לחצה והחלטתי לנסות. החיסרון הכי גדול שלי היה המחסור ברקע ברפואה. אז החלטתי להיכנס לזה לעומק. ישבתי במרפאות, נפגשתי עם רופאים. מאיפה שבאתי אני רגיל ללמוד כיסוי לעומק, כך שזו לא הייתה בעיה.
קריירה: ניהלתי את מחוז השרון במשך שש שנים, אחר כך את מחוז המרכז, ולא התכוונתי להיות מנכ"ל מכבי. החיים שלי היו טובים, נהניתי מהעבודה, ואלמלא באו וביקשו שאתמודד, סביר שלא הייתי שם. אנחנו בשלב בחיים שבו אנחנו רוצים לטוס לחופשות גולף ולא להיעדר שוב מהבית. אחרי שחזרתי מביקור אצל הילדים בארצות הברית החלטתי שאני הולך על זה.
גולף: אבא היה מראשוני שחקני הגולף בקיסריה. כשהייתי בן 12 בנינו שם אוהל בקיץ בפעם הראשונה, ומאז בכל חופש גדול גרנו שם חודש ושיחקנו גולף כל היום. בזמנו היו לי מחשבות להקים מגרשי גולף, וירדתי מזה בגלל הביורוקרטיה. אני נחשב לאחד השחקנים הטובים בין הזקנים בחבורה.
העלאת שכר הרופאים: אני חד-משמעית בעד.
שביתת המתמחים: רגשית אני בעד. מערכתית התשובה הרבה יותר מורכבת.
שר"פ: מתנגד לו. מערכת פרטית צריכה להיות מופרדת מהציבורית.
בית החולים באשדוד: דוגמה הפוכה לשר"פ. בית חולים שיוקם על-ידי הרשת הפרטית שלנו, אבל בעיקרו יהיה ציבורי. זאת אחת התרומות של מכבי לשוויוניות.
אוצר: כשהגעתי להיפגש עם אנשים באוצר, הופתעתי שהלשכה נראית בדיוק כמו ב-1979. הייתי אז בקורס במוסד, שבמהלכו הייתי חודש בכיסוי בירושלים. בין היתר הוטל עליי להביא תרשים של לשכת השר. שכרתי חדר בהילטון וביקשתי שיתקשרו ללשכה ויאמרו שאני איש עסקים אמריקאי שרוצה לתרום רבע מיליון דולר למדינה, ושאהיה בארץ רק ביומיים הבאים. חזרו אליי והתנצלו ששר האוצר לא יוכל לפגוש אותי, ואם זה בסדר מבחינתי, יקבל אותי העוזר שלו. נפגשתי איתו בלשכה והשגתי את השרטוט שהייתי צריך. וזה לא השתנה.
עסקת שליט: הייתי בעד. אם נדע לשמר את יכולת ההרתעה, אין סיבה לא לשחרר מחבלים עבור חייל שנפל בשבי.
ג'וי: הכלבה שלנו, היום בת 6, שהחליפה את קוויני, שנפטרה.
תפיסת עתיד: אין אספירציות פוליטיות. אני רוצה להטביע את חותמי במכבי.