ב-18 במאי 2001, כחצי שנה אחרי שהנשיא לשעבר, משה קצב, הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בשני מעשי אונס ובמעשה מגונה בכוח בעניינה של א' ממשרד התיירות ובעבירות מיניות נוספות שביצע ב-ל' וב-ה' מבית הנשיא; וכחודשיים אחרי שנגזר על קצב עונש מאסר של 7 שנים, קיבל שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, את בקשת קצב להישאר מחוץ לכלא, עד מתן פסק הדין בערעורו על-ידי בית המשפט העליון (שניתן היום).
בהחלטתו לעכב את ביצוע העונש של הנשיא לשעבר, כלל דנציגר ביקורת על חלק מהקביעות של בית המשפט המחוזי. עם זאת, הוא הדגיש כי "אין באמור בהחלטה זו כדי לקבוע ממצא שיפוטי כלשהו באשר לטענות מי מהצדדים או לסיכויי הערעור", אך בפועל, הגיע לשורה של מסקנות לטובתו של קצב (ראו טבלה).
לאחר החלטת עיכוב הביצוע הותקף דנציגר בתקשורת, בין היתר על-ידי פרשנים משפטיים, שטענו כי בעצם מדובר בפסק דין מזכה של קצב.
משנתנו היום (ה') עמיתיו של דנציגר בבית המשפט העליון - השופטים מרים נאור, עדנה ארבל וסלים ג'ובראן - את פסק דינם החד-משמעי, שבו דחו פה-אחד את ערעורו של קצב על כל חלקיו, מעניין לחזור אל החלטתו של דנציגר ולנסות להבין מדוע היא ניתנה.
לדברי גורם משפטי בכיר מאוד, הבקי היטב בעבודת בית המשפט העליון, ההתקפות על דנציגר בעקבות החלטתו על עיכוב ריצוי העונש של קצב היו "מחפירות ומוגזמות". לדבריו, "עשו מההחלטה של דנציגר ענין מוגזם והתנפלו עליו לשווא. כשנדונה שאלה של עיכוב ביצוע עונש, כפי שהיה במקרה זה, קיימים המון שיקולים שנכנסים להחלטה. זה עסק הרבה יותר מורכב ממה שזה נראה. חבל שבמציאות הישראלית אנשים לא מוכנים לקבל דברים מורכבים, או שדורשים מחשבה עמוקה".
- למה כוונתך?
"החלטות של בתי משפט על עיכוב ביצוע, דוגמת זו שנתן דנציגר, חייבות להינתן במהירות רבה. בשלב כזה, שופט פשוט אינו מסוגל ואינו צריך לתת חוות-דעת אינטליגנטית באשר למכלול הראיות בתיק. הקביעות של דנציגר בעניין קצב לא היו סופיות או עקרוניות, ואפילו לא הייתי קורא להן 'קביעות', אלא לכל היותר 'מחשבות' שבאות לנמק או להסביר מדוע לא ניתנת החלטה להכניס את קצב מיידית לכלא, בשל סד הזמנים.
"זה מסובך, זה קשה, ולעיתים הפתרון ההוגן הוא לדחות את הביצוע. כל ההתקפות על דנציגר, שגרסו כי הוא נקט עמדה סופית כזו או אחרת לגבי התיק, הן של אנשים שלא מבינים את הנושא, והן לא יפות ואפילו מכוערות".
דעתו של שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב לשעבר, שלי טימן, שישב תקופה ארוכה בראש הרכב פשעים חמורים, שונה לחלוטין מזו של הגורם המשפטי הבכיר. לדברי טימן, דנציגר פשוט טעה בהחלטתו לעכב את ריצוי עונש המאסר של קצב, וטעות זו נבעה מהיעדר הניסיון שלו במשפט הפלילי.
"חשוב לי להדגיש כי אני מאוד מעריך ומכבד את השופט דנציגר, אבל חושב שהוא טעה בהחלטתו. דנציגר הוא שופט אזרחי, שאת כל ימיו, גם כעורך דין, עשה במשפט אזרחי, והוא איננו אמון באופן מיוחד על משפט פלילי. אם הבקשה של קצב הייתה מגיעה לשופט שמתמחה בפלילים, הוא לא היה מעכב את ריצוי העונש - וקצב כבר היה בכלא מזמן".
טימן מציין כי הוא אומר את הדברים "לאור העובדה שהרשעת קצב במחוזי ניתנה פה-אחד, ולכן סיכויי הערעור שלו היו נמוכים מלכתחילה. בנוסף, קצב קיבל עונש מאסר ארוך, של 7 שנים, וגם זה שיקול לאי-דחיית ריצוי העונש".
- במה עוד בא לידי ביטוי חוסר הניסיון של דנציגר בפלילים?
טימן: "אני חושב ששופט פלילי מיומן, שעוסק בכך כל חייו, לא היה מזמן את חוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בשלב הבקשה לעיכוב ריצוי המאסר, כפי שעשה דנציגר. שופט מיומן בפלילים היה מרפרף על פסק הדין, רואה ש-3 שופטים קבעו פה-אחד כי הם מאמינים למתלוננות ולא מאמינים לקצב, וקובע שזה מספיק בשביל לדחות את הטענה שיש סיכוי ממשי לערעור. בכך טעה השופט דנציגר, בתום-לב.
"עם זאת, חשוב להדגיש כי לא קרה שום אסון. שופטים הם בני-אדם, ולכל אחד מהם ישנה גישה אחרת. אין בכך בושה או התנגשות - שופט אחד חושב כך, ושופט אחר שופט כך".
