הסנגורים נגד קצב?
אם אני שומע נכון את הדברים של פרקליטי משה קצב, נראה שהם נוקטים עכשיו טקטיקה של העברת האחריות על כישלון הגנתו - אל כתפיו. כלומר, הוא הכשיל אותנו, הסנגורים, בעיקר בשני נושאים: הסירוב לעסקת הטיעון המקלה שהוצעה לו; הסירוב להודות שקיים יחסי מין עם אישה כלשהי חוץ מרעייתו גילה.
אין ספק כי עמדותיו אלה של קצב לא הועילו לסנגוריה. אבל הייתה להם האפשרות לומר לקצב כי בתנאים אלה הם אינם מוכנים לייצגו. לו כך נהגו - אולי קצב היה נוטש את גירסאותיו המגוחכות.
במקום זאת, הסנגורים המשיכו להגן על קצב בחירוף-נפש - ומה שיותר גרוע, בתוך כך הם תקפו את המתלוננות. המשפט הזה הוציא מתוכו את אחת מתצוגות הנפל הגדולות ביותר של הגנה משפטית.
פלדמן ממשיך לכעוס
"אני לא מקבל את פסק הדין, לא מאמין לאינטואיציה השיפוטית של השופטים" - הסנגור אביגדור פלדמן כועס. הסנגור אביגדור פלדמן תמיד כועס כאשר גירסתו אינה מתקבלת. הוא גם כועס כאשר הוא זוכה במשפט. כי לו שמעו לו מלכתחילה, הצורך במשפט היה מתייתר.
כפי שכתבתי כאן פעם, אביגדור פלדמן חי בתחושה שחוכמתו שלו גדולה על מוחותיהם של שאר בני האדם, כולל, ואולי בעיקר, שופטים, ואולי במיוחד שופטי בית המשפט העליון. כך נראים חייו המיוסרים של אדם הבטוח בעליונות שכלו, ובכלל לא בטוח שזה עוזר במיוחד ללקוחותיו.
הכישלון של דנציגר
"לא ניתן לומר שסיכויי הערעור הם משוללי יסוד, טענותיו (של קצב) אינן טענות בעלמא או טענות בדים" - כך קבע שופט העליון יורם דנציגר, כאשר קיבל את בקשת קצב לדחות את כניסתו לכלא. זה היה לפני כחצי שנה.
עכשיו מסתבר כי דווקא כן ניתן לומר שהערעור היה משולל יסוד, ו-3 שופטים בבית המשפט העליון (ועוד 3 שופטים במחוזי) אף אמרו זאת בצורה הכי ברורה שאפשר.
דנציגר אמר אז כי החליט כך לאחר "בחינת הראיות בתיק 'ממעוף הציפור'". מסתבר כי מסוכן מאוד, שלא לומר בלתי אחראי, לסתור קביעות של בית המשפט ששמע, ראה ובדק, על סמך מעוף הציפור.
"התקשורת" זה אף אחד
כמעט כל פסק דין שניתן בשנים האחרונות במשפטים בעלי פרופיל ציבורי גבוה כולל ביקורת על התנהגות התקשורת. לא נמאס להם, לשופטים? הרי הם רואים שהביקורת שלה לא מזיזה לאף אחד.
אם בכלל, אז השתוללות התקשורת בתחום זה רק הולכת וגוברת. הסיבה פשוטה: למרות המילים החריפות של השופטים, הביקורת שלהם אינה יותר ממס שפתיים.
כשמאשימים את "התקשורת", למעשה לא מאשימים אף אחד. כי מה אפשר לעשות נגד "התקשורת"? לתקשורת אין כתובת, אין נכסים, אין טלפון, אין כלום. ומי שיש לו זהות וכתובת, כמו למשל "ידיעות אחרונות" או ערוץ 2, או כל אמצעי תקשורת - נגדו לא פועלים.
ומכל מקום, הכתובת הנכונה לביקורת בעניין זה צריכה להיות היועץ המשפטי לממשלה. לרשותו של היועץ קיים חוק סוב-יודיצה במשפטים פליליים, ועוד חוקים רלבנטיים, שבעזרתם אפשר לרסן את התקשורת.
אבל היועץ והפרקליטות לא רוצים לאכוף את החוקים. הם פוחדים להתעסק עם התקשורת. בעצם, במקום לפעול נגדה - הם מצטרפים אליה ונוהגים כמותה.
אז די כבר; או שהשופטים יצביעו על כתובת ברורה לביקורתם וידרשו ממנה פעולה - או שיפסיקו להלאות את עצמם ואותם עם ביקורת אימפוטנטית ופחדנית.
האם קצב יתאבד?
לא אפול מהכיסא אם באיזו תוכנית מזן הלוטו תוצג השאלה: "האם קצב יתאבד - מי שינחש נכונה..." כי זו עכשיו השאלה המעסיקה את מרב הציבוריות הישראלית.
אפשר גם שבימים הקרובים יתפרסם בכותרות ענק סקר לאומי: "47% מאמינים שקצב ... 53% חושבים ההיפך"; משם זה יעבור לתוכניות הקשקושים, שאליהן יזומנו פסיכולוגים ופסיכיאטרים ומתאבדים סדרתיים להשמיע את דעתם ולספר על חוויותיהם.
כך שגם אם קצב יניח לנו - לא נראה שאנחנו נמהר להניח לו.
