אז יופי, מי שהיה ידוע בכינויו "הנשיא קצב" (אוי לאותה בושה) הולך סופית לכלא. הוכחנו את מה שהיה צריך להוכיח: האיש הוא עבריין מין סדרתי, והחברה הנאורה שלנו ממצה איתו את הדין. עכשיו אפשר לישון בשקט, עד להצגה הבאה בזירת הגלדיאטורים שלנו. אלא שגם כאן אין לי ברירה אלא להשבית את השמחה.
בפרשת קצב לא מדובר לדעתי על אדם אחד העומד למשפט, אלא על החברה כולה; אותה חברה שאפשרה לאדם כזה להיות נשיא, או שהתירה לנציגיה בכנסת לאפשר את זה. חברה שהמליכה עליה נשיא, שמראש ידעה עליו שאיננו מופת לשום דבר, שאינו סמל לכלום, מלבד לקיפוח עדתי.
החברה הזאת צריכה לשאת אף היא באשמה, מכיוון שבדרך כלשהי, מזווית כלשהי, אישיותו של קצב משקפת גם אותה. קצת מצלמו ודמותו הוא גם צלמה ודמותה של החברה שלנו, שהמאפיינים המובהקים שלה הם התאוותנות, החמדנות, אי-ההסתפקות, השתלטנות והשאיפה המטורפת לעוד.
מההיבט הזה משפט קצב היה לינץ'. ליבוי יצרים במסווה של צדקנות. החינגה התקשורתית שאפפה את גזר הדין הייתה רחיצה קולקטיבית בניקיון כפיים, והיא עוררה, בי לפחות, בחילה ומיאוס.
חוץ מזה, מעלליו של קצב, בל נכחיש, סיפקו גם יצר מציצני דוחה. התקשורת המזועזעת-כביכול גירתה את הציבור הכמה להיות מגורה - עם זוויות סקסיות של א' הידועה, התמקדות באיבריה בתירוץ שפניה אסורות. שוב ושוב חולצת הפסים הצמודה לחזה, שוב ושוב המכנסיים הדבוקים לירכיים עסיסיות - אותה תלבושת שהעבירה את נשיאנו על דעתו.
כל המקצין הרי זה משובח
אני מבין שרוצים להקצין, ואצלנו כל המקצין הרי זה משובח. אבל מה עם ההשלכות? על-פי כל העדויות והסיפורים, לפרטי-פרטיהם, אין מדובר באישה שנקלעה לסמטה חשוכה, או שאיזה סוטה פרץ לדירתה באישון ליל והיא נותרה מולו חסרת אונים.
אונס, כפי שהבנתי אותו עד כה, הוא מצב של חוסר מוצא. מצב איום ונורא, שבו גבר משתלט באלימות על אישה ומבצע בה את זממו. פורץ לרשותה הפרטית ביותר, והיא חסרת אונים לחלוטין.
האם זו התמונה שבה נמצאו הנשיא וקרבנותיו? האם אותן עובדות בלשכותיו נקלעו למצב ללא מוצא? האם הוא כפה את עצמו עליהן בהצמידו סכין לגרונן במקום מבודד, ללא יכולת מצדן להזעיק עזרה? או שמא מדובר בנשים שיכלו לקום וללכת; שיכלו להדוף את הפולש ולהקים קול צעקה; שיכלו להימנע מלשוב למקום הפשע, לא להיחשף שוב להטרדותיו?
הנשים הללו הבינו מהר מאוד עם מי יש להן עסק, מי הטיפוס ועד כמה הוא נאלח, ויכלו לקבל החלטה לא להיקלע איתו לאותו משרד, ובטח לא לבלות את הלילה במחיצתו באותו מלון.
נכון שהסיכון היה איבוד מקום העבודה, וזה לא נעים, אבל רגע, כאן ישראל של המאה ה-21, אף אחת מהן לא הייתה שבה הביתה ללא לחם לילדיה; לא בחרפת רעב עסקינן. הייתה ברירה, ההטרדות התמשכו לאורך זמן, לבשו צורה של יחסים אינטימיים לטווח ארוך, לעתים של מעביד ומאהבת, והמוטרדות לא היו ילדות רכות או שפחות חרופות.
אלא שהמושגים שלי על אונס כנראה מיושנים, אבד עליהם הכלח. זה שהנשיא הזה היה בושות, חרפה מהלכת, על זה אין שום ערעור, ובדיוק על זה הוא היה צריך לעמוד לדין: על ביזוי מוסד הנשיאות - ולקבל עונש עוד יותר חמור.
אבל בעקבות משפט קצב ותחרות הכותרות המשולהבת שהתלוותה אליו, יהיה קשה להחזיר למילה "אונס" את הזוועה האבודה שלה.
הכותב הוא סופר