"השופט אשר גרוניס היה תמיד ראש גדול, מנהל באופי, כזה שרואה את כל המערכת, ולא רק את דל"ת אמות לשכתו" - כך מתארים את גרוניס חבריו לכס השיפוט, שלדעתם "הוא מתאים מאוד לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, בייחוד בתקופה שבה המערכת צריכה אדם שיעסוק בקיצור פרוצדורות והקלה בעומסים".
גרוניס (66) יחליף את נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, בפברואר 2012, רק אם תיוותר על כנה מסורת ה"סניוריטי", שלפיה השופט הוותיק מבין שופטי העליון מתמנה לנשיא הערכאה הגבוהה במדינה.
עתידו, נכון לעכשיו, נתון אמנם בידי חברי הוועדה לבחירת שופטים, שצריכים להכריע אם להמשיך במסורת. אך עם זאת, בקרב הקהילייה המשפטית כבר מדברים על "איך יהיה גרוניס כנשיא".
לדעת הנשיא לשעבר של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, השופט בדימוס אורי גורן, המינוי - אם יהיה - הוא ראוי. "הבחירה תהיה מוצדקת. גרוניס יביא לייעול סדרי הדין בבית המשפט, לקיצור הליכים ולניהול המשפטים באופן אפקטיבי ומהיר יותר. כבר עכשיו, בפסקי הדין שלו, הקצרים והענייניים, הוא מתווה דרכים חדשות מבחינת סדרי דיון, משך המשפט ועומס המשפט, וניתן להניח שהוא יקדם את הנושאים הללו כנשיא. אלה נושאים שחשובים לו".
הניהול, לדברי גורן, שעבד עם גרוניס בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, אינו זר לו. "כבר כשהיה שופט מחוזי הרגיש גרוניס את עצמו אחראי לכל המערכת, התעניין גם במערכת המשפט כולה וגם במה שנעשה בבית המשפט שלנו. הוא סייע לי להקים את המחלקה המינהלית בבית המשפט, והיה השופט הבכיר שם".
גורן ציין כי "גרוניס הוא שופט חרוץ מאוד, יעיל ומעודכן משפטית בצורה יוצאת מן הכלל. מבחינה משפטית, הוא מעודכן במה שהיה לפני 50 שנה וגם במה שהיה לפני שעה". מעבר לכך - ובמערכת השפיטה זה לא פחות חשוב - "הוא היה מקובל על חבריו השופטים מבחינה חברתית. חיבבו אותו מאוד".
"מעודכן משפטית"
גם שופט בית המשפט העליון בדימוס, יעקב טירקל, שהיה הראשון לקבל את פניו של גרוניס במערכת המשפט כאשר כיהן כנשיא בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, סבור כי גרוניס נושא עמו מטען חיובי.
לדברי טירקל, "כשגרוניס התחיל את דרכו במערכת הוא הגיע אלי לבאר-שבע, ועד שעזבתי לעליון הוא עבד אצלי. יש לי דעה טובה מאוד עליו. הוא שופט מצוין, רציני יסודי, שקול ומאוזן. את כל זה הוא יביא אתו לתפקיד, ואלה כלים חשובים לנשיא בית המשפט העליון".
עו"ד אילן בומבך, שהופיע בפני גרוניס פעמים רבות, סבור כי מקור היעילות שלו הוא ניסיונו בשוק הפרטי. "מה שמייחד את גרוניס זו העובדה שהוא שופט שבא מהמגזר הפרטי, וזה נותן לו יתרון גדול כשופט".
בומבך ציין כי גרוניס הוא מהשופטים ש"עושים שיעורי-בית, באים מוכנים לדיון, עם שאלות ממוקדות, לא מבזבזים זמן ולא נותנים לך סתם לטעון. הוא מיד אוחז את השור בקרניו.
"הוא שופט מאוד יעיל, וכנשיא הוא ישים דגש על יעילות, על לשים קץ לתופעה של עינוי דין, לצמצם סחבת, להפוך את הדיונים לממוקדים, לתת החלטות מהירות ולחייב בהוצאות ריאליות תובעים שהגישו תביעות שלא היה ראוי להגישן".
אך, כצפוי, לא כולם מפרגנים. גורם שיפוטי בכיר מתאר את גרוניס כ"בחור יבש, שחי בתוך הקונכייה שלו, ואין לו חלון לעולם הגדול". הבכיר מסכים כי גרוניס יעיל ומעודכן משפטית ללא מתחרים כמעט, אבל מוסיף כי "עולמו מאוד צר ועוסק רק בכך. ביתר הנושאים הוא לא מגלה עניין רב".
לדברי הבכיר, הפוליטיקאים בתוך מערכת המשפט ומחוצה לה יודעים מה הם עושים כשהם מקדמים את מינויו. "גרוניס לא מתעניין בעולם שלהם, עולם הפוליטיקה והתדמית הציבורית. הוא עם הראש בתוך המערכת, רואה רק מבפנים. הוא לא ישתתף באירועים הציבוריים, לא ילך לקבלות-פנים, לסעודות ולהצגות, ולא יהיה מעורה ציבורית כפי שהייתה הנשיאה היוצאת, דורית ביניש".
עוד אומר אותו בכיר כי גרוניס, שנשוי בשנית לשופטת בדימוס רינה משל-שוהם, מאוד מושפע מרעייתו. "בקרוב תהיה לנו שרה נתניהו חדשה בעולם המשפט. אשתו תתווה את הדרך האמיתית מאחורי הקלעים בנושאים החברתיים ובעניינים הפוליטיים של מינויים וכיוצא בזה".
לדברי הבכיר, המעורה בחייהם של השופטים המכהנים במערכת, "כבר היום עולים לרגל אל רעייתו של גרוניס מי שמעוניין בקידום בתוך המערכת ולעליון. וזו לא בדיחה. היא יותר דומיננטית ממה שאומרים על שרה נתניהו".
עו"ד רם כספי מצנן קצת את הדברים ומבקש להזכיר כי בינתיים החוק המכונה "חוק גרוניס", שנועד לבטל מגבלה המונעת שופטים להתמנות לתפקיד נשיא העליון אם נותרו פחות מ-3 שנים לכהונתם, אושר רק בקריאה ראשונה, ועליו לעבור עוד משוכות חקיקתיות בטרם יוכל גרוניס להיכנס לנעליה של ביניש.
לדברי כספי, "שני שופטי בית המשפט העליון, מרים נאור (אם התיקון לחוק לא יתקבל) או אשר גרוניס, ואחריו מרים נאור (אם התיקון לחוק כן יתקבל) - ראויים בהחלט לכהונת נשיא בית המשפט העליון. ויש עוד רבים כאלה המכהנים כיום בבית המשפט הגבוה של ישראל. אשר גרוניס הוא שופט מעולה, וכך גם מרים נאור".
גרוניס והאקטיביזם השיפוטי / פרשנות
הנה מה שיקרה אם חוק גרוניס לא יעבור. בעוד כ-3 חודשים תפרוש מכהונתה נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, בגיל 70 בדיוק, לא יום אחד קודם. אם הייתה נעתרת ללחצים הפנימיים שהופעלו עליה בחוגים שיפוטיים ומקדימה את פרישתה ב-41 ימים, היה יכול השופט אשר גרוניס להתמנות לנשיא בית המשפט העליון, בהתאם לעיקרון הסניוריטי שהמשך קיומו יקר לכל העוסקים בעניין.
עם פרישתה של ביניש, ובהתאם לחקיקה הקיימת - לפיה יכול להתמנות שופט לנשיא בית המשפט רק אם נותר לו אופק כהונה של 3 שנים לפחות - תיאלץ הוועדה לבחירת שופטים לדלג על גרוניס ולמנות כנשיאה את הבאה אחריו ברשימת הוותק, השופטת מרים נאור. זאת, משום שלגרוניס יוותר אופק כהונה של שנתיים ו-10 חודשים בלבד.
אם כך יקרה, ובהנחה שגרוניס יבלע את גאוותו ולא יפרוש טרם זמנו בזעם מבית המשפט העליון - התוצאה תהיה שבמשך קרוב ל-3 שנים הוא עתיד לכהן כוותיק ביותר מבין השופטים בבית המשפט העליון, אך לא כנשיאו. מי שתומך בכך, מקדם במו-ידיו את קבורתו של עיקרון הסניוריטי, שקיומו השברירי איננו מעוגן בשום חוק אלא במסורת משפטית בלבד. והנימוק היחידי שעומד לצידו הוא מניעה של חקיקה פרסונלית, "אד פרסונם".
חקיקה פרסונלית היא חקיקה מתועבת. היא חותרת תחת האופי הכללי, הנורמטיבי, הצופה-פני-עתיד, שאמור להיות לדבר חקיקה של הפרלמנט. היא חושפת את המוטיבציה הפוליטית, הזרה, של יוזמי החוק. היא מכערת את ספר החוקים, היא לא אלגנטית, לא ראויה, היא פוגעת בהרמוניה הנורמטיבית שאמורה לשרור, היא מכרסמת באמון הציבור במחוקק. ועם זאת, כבר היו דברים מעולם.
חקיקה שמטרתה אישית-קונקרטית כבר הוצעה בכנסת, כבר נחקקה בשנים עברו. הנוהג הפסול הזה איננו מכשיר את הגישה, אך הוא מציב בפרופורציה את הצעת החוק המכוונת לאפשר לשופט גרוניס להתמנות לנשיא העליון בפברואר הקרוב. לפי הצעה זו, שאושרה אמש בקריאה ראשונה במליאת הכנסת, תבוטל מגבלת אופק הכהונה כליל.
האמת היא ש"חוק גרוניס" עושה עוול לאשר גרוניס. עצם הדבקת שמו של השופט כתווית על הצעת החוק מכניסה את השופט לתוככי קלחת פוליטית, שבאופן אישי הוא היה שמח להימלט ממנה.
שנית, הדימוי שהדביקו לו אנשי המערכת הפוליטית, התומכים במינויו, רחוקה מאוד מהמציאות שעולה מהרקורד השיפוטי שלו. גרוניס הוא אמנם שמרן באופן יחסי לגישה שהשליט אהרן ברק בימיו כנשיא העליון, ולפי משנתו יש לצמצם את ההתערבות השיפוטית בהכרעות של רשויות השלטון האחרות, ובמיוחד בחקיקת הכנסת. ואולם, גרוניס אינו נטע זר בבית המשפט העליון, ובעבר תמך יותר מפעם אחת בהתערבות שיפוטית בהחלטות הרשויות האחרות, לרבות ביטול חוקים של הכנסת.
כך, בפרשת הפרטת בתי הסוהר הצטרף גרוניס ליתר חבריו בפסק הדין שביטל את החוק המאפשר להקים בתי סוהר בבעלות פרטית, תוך שהוסיף לאקונית כי הוא מבסס את עמדתו על הזכות לחירות המנויה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואינו נזקק לעיגון הערטילאי יותר במושג "כבוד האדם" שבחוק היסוד.
בפרשת התיקון לחוק האזרחות, האוסר איחוד משפחות של פלסטינים עם אזרחי ישראל, היה גרוניס חלק מדעת הרוב של 6 שופטים, שהורתה לדחות את העתירה ולאשר את התיקון לחוק, כנגד דעת מיעוט של 5 שופטים. הוא לא ניצב לבדו, לא סימן עמדה ייחודית או יוצאת דופן במיוחד בקרב עמיתיו השופטים.
בפרשות אחרות הביע גרוניס את עמדתו, במסגרת הטקסט השיפוטי, המתרעמת על התערבות יתר של בית המשפט, מדיניות היוצרת תמריץ להגשת עתירות מיותרות.
חוקי השופטים: חוקים בעין הסערה
מליאת הכנסת אישרה שלשום (ב') בקריאות התחלתיות שתי הצעות חוק עקרוניות, העוסקות במינוי שופטים, ושיזמו אותן חברי כנסת מהימין. זאת, על רקע סערה פוליטית המתחוללת סביב ההיבטים הפרסונליים של החוקים.
הצעת החוק הראשונה שעברה בקריאה ראשונה היא "חוק גרוניס", המסיר את המגבלה החוקית המונעת כיום משופט העליון, אשר גרוניס, מלהתמנות לנשיא העליון, עם פרישתה הצפויה בפברואר 2012 של הנשיאה דורית ביניש.
בנוסף אושרה בקריאה טרומית הצעת החוק לשיריון אחד משני המקומות השמורים ללשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים, לראש הלשכה או לנציג מטעמו, כאשר המושב השני ייועד לנציג מטעם סיעות האופוזיציה בלשכה.
התיקון המכונה "חוק גרוניס" משיב לקדמותו סעיף בחוק בתי המשפט, שתוקן ב-2007 ביוזמתו של שר המשפטים דאז, פרופ' דניאל פרידמן. לפי הסעיף כיום, לצורך מינוי נשיא או משנה לנשיא בכל אחד מבתי המשפט, לרבות העליון, יש צורך ביתרת כהונה של 3 שנים לפחות, עד פרישת השופט בגיל 70.
המגבלה מונעת את מינויו של גרוניס, שביום פרישתה של ביניש יישאר לו "אופק כהונה" של שנתיים ו-10 חודשים וחצי בלבד. לפי הצעת החוק, תבוטל מגבלת אופק הכהונה כליל, וכך תיסלל דרכו של גרוניס לנשיאות העליון.
הצעת החוק עוברת כעת לוועדת החוקה של הכנסת להכנתה לקריאה שנייה ושלישית.
7 דברים על אשר גרוניס
1. אשר גרוניס, 66, נולד וגדל בתל-אביב. נשוי בשנית לשופטת המחוזית בדימוס רינה משל-שהם. בוגר תיכון "גאולה" בעיר. אחרי שירותו בצה"ל למד משפטים בשלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית. בשנת 1969 סיים את התמחותו וקיבל רישיון לעריכת דין.
2. אחרי 3 שנים של עבודה כעורך דין פרטי, שינה כיוון ועבר לאקדמיה.
3. גרוניס למד לתואר שני במשפטים באוניברסיטת וירג'יניה בארה"ב, ואחר-כך המשיך ללימודי דוקטורט, שאותו עשה באוניברסיטת יורק בטורונטו קנדה.
4. עם חזרתו לישראל ב-1976, הצטרף לסגל ההוראה באוניברסיטת תל-אביב, ובמקביל עבד כעורך דין בשוק הפרטי, תחילה כשכיר ובהמשך כשותף במשרד.
5. ב-1988 נבחר היישר למשרת שופט מחוזי, בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע; ו-8 שנים אחר-כך עבר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.
6. ב-2002 קיבל מינוי זמני לשופט בבית המשפט העליון; וכעבור שונה קיבל מינוי קבע כשופט עליון. גרוניס אמור לכהן במשרתו זו עד 2015.
7. במהלך הקריירה השיפוטית התמחה בעיקר בסדרי דין, במשפט מנהלי ובפשיטות-רגל, תחום שעליו אף כתב ספר יחד עם ד"ר שלמה לוין.
הפסיקות של גרוניס: התנגד לפסק דין שאסר על פיטום אווזים
השופט אשר גרוניס נתפס כ"שמרן" מבין שופטי בית המשפט העליון, תיאור שדבק בו בשל גישתו האנטי-אקטיביסטית שאותה הפגין בפסיקותיו. גרוניס נזהר מפלישה לתחומי הרשויות המחוקקת והמבצעת, ומתח מדי פעם ביקורת על המונח "הכול שפיט".
באחד מפסקי הדין שפרסם לאחרונה, בעניין פרס ישראל, כתב גרוניס כי יש לצמצם את התערבות בית המשפט בהחלטות מסוג זה, משתי סיבות: התחום אינו שפיט ("ראשית, מדובר בתחום שכמעט כולו אינו שפיט"); ולא כל עותר יכול להיחשב לעותר ציבורי, שתהיה לו זכות עמידה בפני בג"ץ. מעניין מה היה אומר על כך הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון, אהרן ברק, אבי התפיסה ש"הכול שפיט".
עורכי דין שהופיעו בפני גרוניס אומרים כי פסיקותיו משקפות את אופיו - קצרות, תמציתיות, ענייניות וחסרות חן. היו גם מי שהגדירו אותו כ"היפך המוחלט של הנשיא העליון האקטיביסט ברק, וכמי שיש לו התנגדות לכל מה שברק עשה". זו, כך נראה, אמירה מרחיקת לכת, אך גרוניס אינו מסתיר את תפיסתו כי על בית המשפט לנהוג בסמכות זו באיפוק רב יותר מזה הננקט כיום, ולנצל פחות את סמכותו.
גישה זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בפסיקתו בעניין "חוק טל" (גיוס בני ישיבות לצבא), שבה הצטרף גרוניס לדעת הרוב שלפיה אין לבטל חוק זה. עם זאת, נימוקו היה ייחודי. גרוניס קבע כי החוק פוגע בזכויותיו של הרוב ולא בזכויותיו של המיעוט, ולפיכך אין בית המשפט נדרש להתערב בו.
גרוניס אף סירב לבטל את חוק האזרחות, המונע איחוד משפחות בין ערבים ישראלים לפלסטינים מהשטחים.
בין אם מדובר בתחום האזרחי, הציבורי או הפלילי, שמר גרוניס על זכותו לכתוב את הנמקותיו בעצמו, גם אם פירוש הדבר שהוא ייוותר בדעת מיעוט - וכך היה במקרים רבים.
בעתירה לבטל תקנות המאפשרות פיטום אווזים נותר גרוניס בדעת מיעוט, כאשר קבע כי "אין לקבל את הטענה כי פיטום האווזים מהווה עינוי, התאכזרות או התעללות, בניגוד לחוק צער בעלי חיים" - ולכן אין לאסור אותו.
גרוניס היה במיעוט גם כשהתנגד ל"גיורי הקפיצה, כשסירב לאפשר לעולים שהשתקעו בישראל לעבור "גיורי קפיצה" מהירים בחו"ל, לצורך הכרתם כזכאים לפי חוק השבות.
בעתירה בעניין ועדת וינוגרד הצטרף גרוניס לדעת הרוב, שלפיה החלטת הממשלה להקים ועדת בדיקה ממשלתית תחת ועדת חקירה ממלכתית, היא חוקית. אולם גם כאן היה בדעת יחיד בנוגע לסיבה, כאשר קבע כי לא נפלה בהחלטת הממשלה אי-סבירות, כיוון שהחלטתה אינה פוגעת בזכויות אדם.
מנגד, גרוניס לא נמנע מביטול החלטה שלטונית או חקיקה שנתפסו בעיניו כלא חוקתיות או כפוגעות בזכויות המיעוט. כך, למשל, הצטרף לשופטי ההרכב האחרים בפסק הדין שביטל את החוק אשר פטר את המדינה מאחריות נזיקית כלפי פלסטינים שנפגעו מפעילות צבאית שאינה קשורה ללחימה ולשיטור.