דורית רביניאן כבר לא נמנעת מלהביט לאחור. המטאור של עולם הספרות, מי שכבשה את לב הקוראים והמכירות עם הרומנים "סמטת השקדיות בעומריג'אן" ו"החתונות שלנו", מנהלת היום דיאלוג מתמשך עם הפרסום והחשיפה. באופן פרדוקסלי, תשומת הלב הענקית שהופנתה אל הכותבת הצעירה, השתיקה אותה לעשור. וזה לא שהפסיקה לכתוב, להפך. את הסלונים הספרותיים המובילים וההתחככויות בירידים בעולם היא החליפה בהסתגרות אדוקה בבית מול המחשב. היא כותבת במשך שעות ללא הפסקה. לא זזה מהכיסא. לא עונה לטלפונים. לא מתחברת לאינטרנט. בשישי. בשבת. בחגים. כשהשמש זורחת וכשיורד גשם. כשכולם מבלים בים, בקולנוע, בתיאטרון, צופים בטלוויזיה (לה אין), היא יושבת עם הסיפור שלה ונהנית מחברתו.
מהמקום הממושמע הזה, שמלווה בכוח רצון שמאפיין אנשים דתיים, רביניאן לא מוכנה לעשות פשרות. הדת שלה היא ספרות. בשנת 2000 החלה לכתוב רומן שלישי. היא כתבה אותו במשך שש שנים. יום-יום, במשך שעות. "עד פברואר 2006", היא זוכרת במדויק את התאריך. "ואז, בוקר אחד, אחרי שלוש גרסאות שונות של הסיפור, אחרי אינספור סיבובים ותיקונים ונוסחים חדשים, הרגשתי שאני לא יכולה יותר, שאני צריכה להניח אותו בצד, להרפות ממנו. החלטתי לגנוז את כתב היד, להתחיל משהו אחר".
איזה בזבוז.
"הכי בזבוז. בזבוז של שנים, של אנרגיות, בזבוז כל הסיגריות שעישנתי מדי יום עם הכתיבה, בזבוז כל הדברים שלא עשיתי בזמן הזה. היום אני יודעת שלמדתי המון מהספר הזה, שלא הושלם, שנשמר ביני לביני, אבל אז התסכול היה אדיר. הצער והחרטה ותחושת הכישלון. בכיתי חודשיים, כמעט לא ישנתי, הקאתי המון. גרתי עם בן זוג וזה גם חיבל ביחסים, המשבר הזה, עד שנפרדנו".
איך ממשיכים הלאה?
"אחרי חודשיים התחלתי לכתוב ספר חדש, שאותו אני כותבת מאז ועד היום. בקובץ הראשון, כשהתחלתי לפתח את הסיפור, קראתי לו 'ספר הצלה'. הכוונה הייתה להשלים אותו תוך שנה-שנתיים גג. אבל כנראה שאני לא הסופרת שביקשתי להיות, זאת שידה קלה על המקלדת, שבטוחה בעצמה, שצולפת, כי הנה, שש שנים חלפו מאז".
לפעמים לקראת סיום פרויקט גדול יש פחד להיפרד.
"היום אני יודעת להגיד שהייתה בי חרדה מקו הגמר, ככל שהתקרבתי אליו ככה גם רציתי להרחיק אותו ממני. לכן, גם הבחירה ב'ספר הצלה', כביכול, הייתה בחירה במשימה מורכבת, אתגרית, לא קלה להשגה כמו שרציתי לספר לעצמי".
אולי את לא מפרסמת מתוך הפחד שלא תצליחי לשחזר את הצלחת הנעורים?
"הפחד הממשי הוא מפני הציפיות. שתיקה הולכת ונמשכת של יוצר מעצימה את הציפיות לממדים לא סבירים, בלתי אפשריים לריצוי. וכבר עכשיו אני מכינה את עצמי לאכזבה, לביקורות קשות. אבל זה באמת כבר לא משנה, הספר שאני קרובה לסיים, גם אם הוא ייחשב לא מספק בעיניו של מישהו, עצם היכולת להרפות, לשחרר אותו מרשותי, יהיה בעיניי הצלחה, גאולה אמיתית".
קפא בי משהו פנימי
יש מחיר להימנעות הזאת מפרסום?
"יש שורה של נתן זך שמתארת את זה יפה, את ההימנעות. זך מנסח אותה כצעד אמיץ. 'גדול הוא האומץ לחכות,' הוא כותב, 'מן האומץ לשפוך את הלב'. ולפעמים זה באמת נכון. גם בעיניי האיפוק הוא משאב, מקור לכוח. אבל הבחירה האצילית הזאת גובה גם מחיר. ובמקרה שלי, ההחלטה לא לפרסם את הספר השאירה אותו בפוטנציה, כקובץ במחשב בלבד. ונדמה לי שחוסר המימוש של הפרויקט האמנותי שבו הייתי שקועה שנים, הבחירה להקפיא אותו ככזה, לאכסן אותו בתוכי ולא להוציא את הספר לאור, הקפיאה בי גם משהו פנימי. איזה דחף להתערות, לקחת חלק, להתנסות. כן, אולי גם להיכשל, בטח. אבל להיות כל הזמן בתנועה, לשחק את המשחק. נדמה לי שהמחיר של הצעד הכביכול אמיץ ההוא, לחכות, לא לשפוך את הלב, התגלגל אצלי לאיזה שיתוק".
תסבירי.
"תראי, אני קרובה לסיים את הרומן הרביעי בחודשים הקרובים, ומחול השדים כבר בעיצומו, החרדות משתוללות. אני רק חושבת על זה ומתהפכת לי הבטן. מה יהיה? מה יעלה בגורל הספר? מה יגידו עליו? יאהבו או לא יאהבו? אולי זה עדיין לא הזמן הנכון, אולי צריך להמשיך לעבוד, לכתוב עוד גרסה. בכלל, בימינו תאריך הולדתו של ספר חדש הוא רק שריקת הפתיחה למסע יחסי הציבור, שזאת משימה די עלובה ומפרכת.
"בשונה מבמאי קולנוע שמשלים יצירה חדשה ושולח את צוות השחקנים להפיץ את הבשורה, הסופר נאלץ לשחר בעצמו אחרי קהל. זאת הצגה של אדם אחד. והמעבר הוא חריף. ממסע של שקט עמוק, של אדם שישב שנים בחדר בחברת יצירי הדמיון שלו, הוא נדרש להפוך עכשיו למכונת שיווק, לבדר. מתחיל אז כל הלחץ ההיסטרי הזה, ביקורות, רשימות רבי מכר, טוקבקים. אלוהים, אני רק חושבת על זה ונהיה לי רע.
"אני שומרת נאמנה, שלא לומר אדוקה, של הפרטיות שלי. בין אם אני בזוגיות ובין אם לא, חשיפה ציבורית תמיד נתפסה אצלי כפגיעות, כהפקעה של האינטימיות, כמלכודת אגו עוכרת שלווה שצריך להיזהר ולהתגונן מפניה. ואולי זאת ריאקציה, תגובת-נגד לאקלים ההתערטלות שכל כך פופולרי במקומותינו, עם כל הדוקו-ריאליטי מסביב, עם המציצנות, עם הרכילות.
"אני לא רוצה לשתף עם זה פעולה, ולפעמים גם נדמה לי שחשיפת הקרביים הזאת, הלהיטות לתחום הפרט, זה משהו שנשים נדרשות לו יותר מגברים. סופר ממין זכר יוזמן לחלוק עם קוראי העיתון מחשבות על מצב האומה והעולם, ואילו נשים אינטלקטואליות יתבקשו לדווח על הקושי לתחזק בית לצד קריירה. אם תרצי, אז כאן ההימנעות היא סוג של התרסה, של מתיחת גבול".
למה את נמנעת מצפייה בטלוויזיה?
"דווקא בגלל שטלוויזיה זה דבר כל כך מפתה, מדבק, ממכר. מאותה סיבה, אני נמנעת ממזון מעובד, לא מכניסה ג'אנק פוד הביתה. אם חושבים על זה, אז רוח התקופה היא רוח של הימנעות. בזמנים אחרים טיפחו בשר שופע כסימן לשובע, למעמד חברתי גבוה, ובזמננו דווקא השליטה על התיאבון, כחישות הגוף, הם שמעידים על ביטחון כלכלי".
תשומת לב מסחררת
רביניאן, 38, נולדה בכפר סבא. בת בכורה בין ארבעה ילדים. אמה, יפה, מוכרת בחנות בגדי ילדים, אביה, ציון, היה בעל מפעל טקסטיל. הוא נפטר לפני שנה וחצי באופן פתאומי, ותחושת האובדן עדיין מלווה אותה יום-יום. "השפה, כשזה מגיע לגעגועים לאבא שלי, אפילו בינינו בבית - כשמתעורר הרצון להזכיר אותו, לדבר עליו, השפה נעשית אז כל כך עקרה ולא יעילה, זעומה להכאיב. דווקא אז, כשהרגשות עזים מאי פעם, חריפים, אני מוצאת את עצמי בלי מילים, אין לי נחמה בהן. לא לעצמי ולא לאימא ולאחים שלי, אני שותקת".
בגיל 22 התיישבה ובמשך חודשים ספורים כתבה את "סמטת השקדיות בעומריג'אן". בסוף אותה שנה התפרסם הספר, שהפך מיד לרב מכר ולהצלחה מסחררת. "מעבר לגיל הצעיר, שהרים הרבה גבות, והיום כשאני פוגשת בנות עשרים ומשהו, גם אני משתוממת על עצמי, זאת הקלות הבלתי נסבלת, מהירות הכתיבה, שהן התעלומה בעיניי", היא מאבחנת היום, 16 שנים אחרי הפרסום הספרותי הראשון.
איך את מסבירה את ההצלחה ההיא?
"היה בי אז חוסר מודעות, חירות גדולה, איזו רשות פנימית, שאבדו לצערי עם הזמן. או שאולי התכונה המאוסה הזאת של הביקורת העצמית, אי שביעות הרצון, היו קטנות יותר פעם, כמוני אז. זאת לא בעיה של חדוות יצירה או תאווה לכתוב, אלא של פיקוח מתוכי, של דריכות גדולה יותר".
ההצלחה העצומה של הרומן הבתולי, שנתן לראשונה מקום לקול הנשי הפרסי, תפסה את רביניאן הצעירה לא מוכנה. ניתן לתאר עד כמה הופתעה כשספרה השני, ה"חתונות שלנו", שהתפרסם ארבע שנים מאוחר יותר, זכה להצלחה אדירה אף יותר. העיתונות בארץ ובעולם היללה ושיבחה. רביניאן זכתה בפרסי ספרות למכביר והספר תורגם ל-15 שפות. בניגוד לכל הציפיות, נשימתה הספרותית של רביניאן נעצרה.
"אלה התרגומים לשפות זרות, בנוסף על המכירות ההיסטריות בארץ, שהלחיצו אותי. זה יצר המון רעש מבחוץ, שהקשה על יכולת ההקשבה לעצמי. הקול האינטימי הזה, הפנימי, שמספר מתוכי את הסיפור, פתאום הכפיל והתעצם, הדהד ב-15 שפות כל מילה שכתבתי".
מה היה ההבדל בין החיים לפני לאחרי?
"לפני הבום הזה, לפני הספר הראשון, לא היה קהל, לא היו קוראים, לא היה עולם שהייתי מודעת אליו. ואז בבת אחת, בגיל מאוד צעיר, כמעט בן לילה, אור זרקורים בוהק, תשומת לב מסחררת".
מה רואים שם, באור הזרקורים?
"החוויה הכי טראומטית הייתה בפרנקפורט, שם מתקיים מדי שנה היריד המרכזי של תעשיית הספרות העולמית. הייתי ילדה בת 27 שמשוכנת במלון פאר באותה קומה עם סלמן רושדי ומרגרט אטווד, שיורדת במעלית עם איאן מקיואן. היה פער נורא גדול בין החוויה האישית שלי, שהייתה חוויה של קטנות, של פרובינציאליות, חוסר בשלות, של תהייה לגבי עצמי ולגבי העולם, ובין כל ההתרחשויות מסביב. ביני ובין הזירה הזאת, על כל המסות שהיא מביאה איתה.
"מהמלון לקחו אותי למרכז הירידים, לחתום על הספרים בדוכן של ההוצאה הגרמנית. ואני זוכרת את עצמי נוסעת שם, 20 דקות של נסיעה מצד אחד של היריד לצד השני, כשכל מה שניבט מבעד לחלון אלה דוכנים של ספרים. ספרים ועוד ועוד ועוד ספרים. התחושה הייתה שלא משנה מה יש לי לומר, שלא משנה כמה אשתדל לנסח וללטש ולדייק את זה, העולם לא זקוק לעוד ספר שאכתוב. והניכור הזה קצת שיתק אותי".
שיתק עד כדי כך שהפסקת לכתוב?
"מה פתאום, כל הזמן כתבתי. זה רק הצורך לפרסם את הדברים, שנהיה לי פחות נחוץ, כמעט הפרעה. אני כותבת שש שעות ביום, חמישה ימים בשבוע. בימים טובים זה מגיע גם לשמונה שעות. אני לא מוצאת את זה יוצא דופן. כל מורה, סנדלר, פקיד בבנק, חקלאי, עובדים בין שש לשמונה שעות ביום, אז גם אני".
אז למה לא פרסמת?
"הייתי זקוקה לפיצוי של זמן. הזמן שנדרש לסופר כדי להבשיל, לעצב קול מספר, להתפתח. הייתי זקוקה למרחב חדש שבו אנסח לעצמי נימה, למצוא את הקול שלי כאדם בוגר. בשנים האלה התפתחתי, השתניתי, השתכללתי. כי בואי נודה על האמת, הרבה יותר טבעי לכתוב רומן בשנות ה-30-40 שלך מאשר בגיל עשרים ומשהו. כדי לברוא נפש של גיבור, לאסוף את החוויה הקיומית ולארוז אותה בתוך מנת חיים, לעשות את המזיגה הזאת שתהיה גם אמינה וגם מעוררת הזדהות, שיהיה בה הכוח להתחרות במורכבות של החיים, נחוץ קצת ניסיון חיים, לא?".
הזיכרון נצרב בעור
אפשר בכלל להתבגר בכתיבה?
"בטח. בכתיבה, התרגול היומיומי, קצת כמו אצל נגנים, מקנה כישורים. יש יותר שליטה ברמות השונות של השפה, בווירטואוזיות, בניואנסים, בהנהגה של הסיפור. אני מאמינה שכישרון אפשר לפתח, להעמיק עם הזמן. בכלל, בספרות הזמן זה רק יתרון. יש כמובן היופי של העור הגמיש והחלק והזוהר, אבל הספרות, אם להמשיך עם הדימוי הזה, מרותקת דווקא לרכסים, לקמטים ולעדויות הזיכרון שנצברים בעור האנושי.
"אני רוצה לחשוב של'סמטת השקדיות' היו הכוחות האלה, אבל הם לא נבעו מניסיון החיים המיידי שלי. ברומן הראשון, קצת כמו מדיום כזה, לא מודע לעצמו, סיפרתי את הזיכרון של הסבתות והאמהות והדודות שלי. שימשתי פה לשנות דור של קול נשי מושתק. גילמתי אותן בעברית. בעצם, עם העברית שלי גאלתי את הסיפור שלהן".
את מאמינה שסופרים כותבים רק מן המקורות שהם מכירים?
"הביוגרפיה הפרטית נותנת, אמנם, את המפתח לדלת הראשונה של הסיפור, אבל משם יש מסדרון ארוך, שמחייב ניצוץ של המצאה, כושר בדיון. דרושים שלושה מכשירי כתיבה, בעצם: זיכרון, דמיון ושפה".
ואצלך?
"אצלי, בשני הספרים, הזיכרון מושאל, הדמיון מנופח והשפה באיזשהו מקום מתורגמת, כי היא מחייה זיכרון שנשמר בפרסית. קיבלתי אותו מבנות המשפחה ותרגמתי אותו לשפת הדמיון שלי, כשאני מזינה לתוכו את מה שעמד לרשותי אז, שזה בעיקר הספרות שקראתי עד לאותה עת. השפה העברית הייתה למעשה המסוע של הזיכרון הפרסי. היא אפשרה לו לבוא לידי ביטוי".
אנשים תמיד רוצים להיחשב צעירים. זו לא הרוח בספרות?
"זאת רוח התקופה שלנו, שמקדשת את הנעורים. אז כן, את הכתיבה הניסיון משביח, ובהקשר הזה אני מברכת עליו, אבל אחרי שעות העבודה, גם אני כמוך, כמו כולנו, חרדה מהזמן החולף וממה שהוא מעולל לגוף".
איך את מתמודדת עם הפחד הזה?
"יש לי קרם לילה (מחייכת). הקוסמטיקאית המליצה לי להשתמש בו. אימא שלי, שנראית נהדר ל-60 שנותיה, הורישה לי גנים טובים וגם חוכמת צרכנות שאומרת שאישה צריכה להשקיע ב'קצוות', כלומר בנעליים טובות ובעור הפנים. אז כשהתקציב מוגבל - לשם צריך לייעד סכומים נכבדים ממנו. נעליים טובות וקוסמטיקאית טובה הן השקעה".
קנה מידה אנושי
יותר מעשר שנים מאז שפרסמה את ספרה האחרון למבוגרים (היא פרסמה ספר ילדים ריאליסטי ב-2006 "אז איפה הייתי אני?"), ורביניאן ממשיכה לשמור על מעמד בכיר בתעשיית התרבות הישראלית ועובדת ללא הרף. היא יועצת בקרן הקולנוע, קוראת תסריטים וכותבת חוות דעת. היא גם לקטורית במרכז הספריות הארצי ומלמדת בני נוער בסדנאות לכתיבה.
"המלצה טובה לסופר המתחיל היא להחזיק שני מחשבים. האחד שמחובר לאינטרנט, והשני שמיועד לכתיבה בלבד. כי חייבים להפריד בין הכתיבה ובין העולם ומלואו של הרשת, על כל הגירויים, הפיתויים, המידע, הכאוס האינסופי. המשאלה של היוצר היא לברוא עולם, להשליט בו סדר, להקשיב ללב, ואת זה קשה מאוד לעשות כשהפייסבוק נמצא בהישג קליק".
החודש הסתיימה העונה הראשונה של תוכנית התרבות בהנחייתך "שבת תרבות" (ערוץ 2). היו מפגשים עם אנשים שאת מעריכה או נושאת אליהם עיניים?
"כשראיינתי את האמנית סיגלית לנדאו, אמרתי לה שאני מאוד אוהבת לשאת עיניים, שיש לי מורים, שיש לי אלילים, שטוב שנשאר את מי להעריץ. יש משפט כזה של לאונרד כהן: 'הגיבור הראשון שפגשתי היה אחרון הגיבורים שנותרו לי'. אולי זה קשור לגיל הצעיר שבו הזדמנה לי קירבה גדולה למי שהם האורים ותומים מבחינתי, לכך שראיתי אותם ברזולוציה של אדם רגיל, בקנה מידה אנושי של צרכים וחולשות, הבנתי - הענקים עדיף שיישארו בענקיותם, רחוקים, בלתי נתפסים".