הנה מה שיקרה אם חוק גרוניס לא יעבור: בעוד כ-3 חודשים תפרוש מכהונתה נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, בגיל 70 בדיוק, לא יום אחד קודם. אם הייתה נעתרת ללחצים הפנימיים שהופעלו עליה בחוגים שיפוטיים ומקדימה את פרישתה ב-41 ימים, היה יכול השופט אשר גרוניס להתמנות לנשיא בית המשפט העליון, בהתאם לעיקרון הסניוריטי שהמשך קיומו יקר לכל העוסקים בעניין.
עם פרישתה של ביניש, ובהתאם לחקיקה הקיימת - לפיה יכול להתמנות שופט לנשיא בית המשפט רק אם נותר לו אופק כהונה של 3 שנים לפחות - תיאלץ הוועדה לבחירת שופטים לדלג על גרוניס ולמנות כנשיאה את הבאה אחריו ברשימת הוותק, השופטת מרים נאור. זאת, משום שלגרוניס יוותר אופק כהונה של שנתיים ו-10 חודשים בלבד.
אם כך יקרה, ובהנחה שגרוניס יבלע את גאוותו ולא יפרוש טרם זמנו בזעם מבית המשפט העליון - התוצאה תהיה שבמשך קרוב ל-3 שנים הוא עתיד לכהן כוותיק ביותר מבין השופטים בבית המשפט העליון, אך לא כנשיאו. מי שתומך בכך, מקדם במו-ידיו את קבורתו של עיקרון הסניוריטי, שקיומו השברירי איננו מעוגן בשום חוק אלא במסורת משפטית בלבד. והנימוק היחידי שעומד לצידו הוא מניעה של חקיקה פרסונלית, "אד פרסונם".
חקיקה פרסונלית היא חקיקה מתועבת. היא חותרת תחת האופי הכללי, הנורמטיבי, הצופה-פני-עתיד, שאמור להיות לדבר חקיקה של הפרלמנט. היא חושפת את המוטיבציה הפוליטית, הזרה, של יוזמי החוק. היא מכערת את ספר החוקים, היא לא אלגנטית, לא ראויה, היא פוגעת בהרמוניה הנורמטיבית שאמורה לשרור, היא מכרסמת באמון הציבור במחוקק. ועם זאת, כבר היו דברים מעולם.
חקיקה שמטרתה אישית-קונקרטית כבר הוצעה בכנסת, כבר נחקקה בשנים עברו. הנוהג הפסול הזה איננו מכשיר את הגישה, אך הוא מציב בפרופורציה את הצעת החוק המכוונת לאפשר לשופט גרוניס להתמנות לנשיא העליון בפברואר הקרוב. לפי הצעה זו, שאושרה השבוע בקריאה ראשונה במליאת הכנסת, תבוטל מגבלת אופק הכהונה כליל.
האמת היא ש"חוק גרוניס" עושה עוול לאשר גרוניס. עצם הדבקת שמו של השופט כתווית על הצעת החוק מכניסה את השופט לתוככי קלחת פוליטית, שבאופן אישי הוא היה שמח להימלט ממנה.
שנית, הדימוי שהדביקו לו אנשי המערכת הפוליטית, התומכים במינויו, רחוקה מאוד מהמציאות שעולה מהרקורד השיפוטי שלו. גרוניס הוא אמנם שמרן באופן יחסי לגישה שהשליט אהרן ברק בימיו כנשיא העליון, ולפי משנתו יש לצמצם את ההתערבות השיפוטית בהכרעות של רשויות השלטון האחרות, ובמיוחד בחקיקת הכנסת. ואולם, גרוניס אינו נטע זר בבית המשפט העליון, ובעבר תמך יותר מפעם אחת בהתערבות שיפוטית בהחלטות הרשויות האחרות, לרבות ביטול חוקים של הכנסת.
כך, בפרשת הפרטת בתי הסוהר הצטרף גרוניס ליתר חבריו בפסק הדין שביטל את החוק המאפשר להקים בתי סוהר בבעלות פרטית, תוך שהוסיף לאקונית כי הוא מבסס את עמדתו על הזכות לחירות המנויה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואינו נזקק לעיגון הערטילאי יותר במושג "כבוד האדם" שבחוק היסוד.
בפרשת התיקון לחוק האזרחות, האוסר איחוד משפחות של פלסטינים עם אזרחי ישראל, היה גרוניס חלק מדעת הרוב של 6 שופטים, שהורתה לדחות את העתירה ולאשר את התיקון לחוק, כנגד דעת מיעוט של 5 שופטים. הוא לא ניצב לבדו, לא סימן עמדה ייחודית או יוצאת דופן במיוחד בקרב עמיתיו השופטים.
בפרשות אחרות הביע גרוניס את עמדתו, במסגרת הטקסט השיפוטי, המתרעמת על התערבות יתר של בית המשפט, מדיניות היוצרת תמריץ להגשת עתירות מיותרות.