אילן בן-דב הפך בשנה האחרונה לדמות מושמצת בגלל סיבות מוצדקות: הוא קנה את פרטנר בכספי הפנסיה של הציבור וביקש תספורות על האג"ח, לקח דיבידנדים עצומים כדי לכסות את ההלוואות-העתק מהבנקים ובמקביל המשיך לבנות אחוזה בכפר שמריהו.
עכשיו, כשאורנג' מפטרת 1,000 עובדים, מפלס השנאה והכעס שמופנים אליו מבהילים.
צר לי, אבל אני לא מצטרפת לחגיגת התיעוב הזאת. הנה 4 סיבות שבגללן, לפחות בעניין הזה, צריך לעזוב את אילן בן-דב בשקט.
1. אף אחד לא נהנה לפטר עובדים. אני מניחה שגם בן-דב. אולי שכחנו, אבל פרטנר היא החברה שלו, ובלי כל קשר לחובות שהוא סוחב על הגב ולסיבה שנצברו, זכותו לנהל אותה כראות עיניו. אם הוא מוצא לנכון לפטר אנשים - הוא רשאי לפטר אותם על-פי חוק, כמו שזכותם של מנהלים אחרים במשק לעשות את אותו הדבר בלי לחטוף על הראש.
2. כשהמצב בשוק הסלולר קשה, מתחרה כמו סלקום מודיעה על ירידה בשיעור 40% ברווחים. זה לא שסלקום תעבור להפסד, אבל בעליה רוצים להרוויח כמה שיותר, למרות המחאה החברתית ורוח השיתוף ששורה על הציבור. עסקים הם עסקים. מי שלא ידאג לעסק שלו - ימצא את עצמו ישן עם מחוסרי הדיור ברוטשילד.
המצב בפרטנר דומה. הורדת מחירי הקישוריות, כניסת מתחרים חדשים ומשבר עולמי מרעידים את השוק הסלולרי. גם העובדה שאנשים משתמשים פחות ב-SMS'ים ומעדיפים חלופות חינמיות כמו וואטס-אפ, וקונים חבילות גלישה במקום לשלם על כל דקה בנפרד, פוגעת ברווחים.
כשבן-דב הבין שנוסף על כל זה, חלק מהמחלקות שלו מאוישות בפי שלושה עובדים מאשר אצל המתחרים, הוא החליט על מהלך של פיטורים. החלטה ניהולית לגיטימית.
3. לפחות עובד אחד הוא פיטר בצדק. את המנכ"ל היוצא, יעקב גלברד, שעדיין חי על אדי ההצלחה שלו בקו-אופ מלפני שנים, הצלחה שלא שיחזר מאז בחברות שאליהן נכנס כמושיע.
בן-דב חשב שגלברד הקוסם יהפוך את אורנג' לרזה ושרירית, מה שלא קרה, ולא הבין שבמקום מאסטר מפוקפק בקמעונאות, הוא היה זקוק לאיש טכנולוגיה שמבין בפיתוח עסקי כדי לעשות שינוי אמיתי.
האם חיים רומנו הוא התשובה? לטובתו של בן-דב, אני מקווה שכן, למרות הקדנציה הבעייתית שלו באל-על. הוא לפחות מכיר היטב את החומר מהתקופה שהיה בעצמו כתום בנשמה.
4. ההתקפה על בן-דב מזכירה את זו שחטפה שרי אריסון בזמנה, כשפיטרה 900 עובדים בבנק הפועלים והפכה למוקצה מחמת מיאוס. אלה לא היו רק הפיטורים - זאת היתה האג'נדה.
כמו אריסון, גם בן-דב מחזיק בתפיסת חיים רוחנית, שלא ממש מתיישבת עם שיקולים עסקיים קרים ועושה לו יחסי ציבור איומים.
אבל כשמקלפים את הרגשות מגרעין העובדות, המציאות מדברת. והמציאות הזאת מחייבת התייעלות - גם אם היא כואבת ולא פופולרית.