בשנת 1996 סער שוק ההון בעקבות החלטת ממשלה לאמץ המלצות ועדה להקטנת הריכוזיות במשק, ולחייב את הבנקים להפחית את החזקותיהם בתאגידים ריאליים. התיקון לחוק הבנקאות אילץ את הבנקים הגדולים להעמיד למכירה את השליטה באותן חברות מוחזקות, כשאת עיקר העניין ריכזו עקב כך מכרזים שערך בנק הפועלים למכירת גרעין השליטה שהחזיק בשתי חברות השקעות תוססות ורווחיות שטיפח: אמפל ופועלים השקעות.
בחודש מאי באותה שנה רכשה משפחת היהלומנים שטיינמץ את השליטה באמפל מידי הבנק לפי שווי 200 מיליון דולר, וזמן קצר לאחר מכן הפתיע בית ההשקעות דוברת-שרם (לימים שרם-פודים-קלנר), כשרכש את מניות פועלים השקעות לפי שווי לא פחות מ-270 מיליון דולר. זאת, תוך שהוא עובר על קו הסיום את משפחת דנקנר, שנחשבה מועמדת ודאית לרכישת המניות.
15 השנים שחלפו מאז לא היטיבו עם המשקיעים בשתי החברות. השתיים, שעד מכירתן התאפיינו בתמהיל השקעות מאוזן וסולידי, נגררו על ידי בעלי הבית החדשים לשורה של הרפתקאות פיננסיות כושלות, שגרמו לפיחות דרמטי בערכן, ולחשש של הנושים מפני יכולתן לעמוד בהתחייבויותיהן.
אמפל, שתחת משפחת שטיינמץ ביצעה השקעות מסיביות בתחומי הטכנולוגיה, נרכשה בהמשך על ידי איש העסקים יוסי מימן, שהפנה את עיקר משאביה הכספיים לרכישת נתח מפרויקט הגז המצרי EMG מידיו שלו עצמו. לאחרונה הושבת צינור הגז בפעם המי יודע כמה מאז תחילת השנה, והחברה - ששילמה לבעל השליטה כרבע מיליארד דולר (!) תמורת חלקה במיזם - עומדת בפני שוקת שבורה.
פועלים השקעות, המוכרת לנו כיום כפולאר השקעות , זכתה אף היא לטיפול דומה, כשנגררה על ידי שרם ושותפיו לעסקאות בעלי עניין גרועות ולהשקעות שהניבו לה הפסדים לרוב. גם תחת בעל השליטה הבא בתור, זיל פלדמן, שהפך את החברה למוטת השקעות בנדל"ן, לא רוו משקיעי החברה נחת, כמשתקף בפיחות העצום בשווי מניותיהם.
נכון לתקופה הנוכחית, פולאר השקעות ואמפל נסחרות בשווי הנמוך בכ-90% מזה שלפיו מכר אותן בנק הפועלים, והאג"ח שהנפיקו נסחרות בתשואות זבל של עשרות אחוזים, המלמדות על אי אמון המשקיעים ביכולתן לעמוד בהתחייבויותיהן. אותם משקיעים יכולים רק להתגעגע לתקופה שבה שוק ההון היה אולי ריכוזי יותר, אבל התנהל עם הרבה יותר שמרנות ואחריות.