1. מי שסבור כי 100 הרופאים הבכירים, שהגישו אתמול מכתבי התפטרות, עשו זאת כאות סולידריות עם "מאבק המתמחים", מומלץ שיעבור על הכותרות של יוני האחרון. באותם ימים נדמה היה כאילו עומד להיחתם ההסכם הקיבוצי בין ההסתדרות הרפואית למדינה, ואילו רק סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, בעקשנותו הבלתי נסבלת כפי שפורסם אז, טרפד את ההסכם. למה? כי הוא דרש לקצר את משך התורנות של מתמחים ל-18-20 שעות, במקום 26 שעות כיום.
חיפוש פשוט בגוגל יביא אתכם לכותרות כמו "הרופאים והאוצר מאוחדים - נתנגד לתוכנית של ליצמן", או "ליצמן מתעקש: נעמוד על קיצור תורנויות המתמחים". רופאים בכירים ומנהלי בתי חולים, שפתאום מתחבקים עם המתמחים בדרך למשרד, הסבירו אז למה זה לא יעבוד, למה ההכשרה של המתמחים תיפגע ולמה ההתמחות היא בכלל תקופה זמנית ולכן מוטב למקד את המו"מ בנושאים חשובים יותר.
אז מה בכל זאת הביא את הבכירים באיכילוב, רמב"ם ותל השומר לפרץ הסולידריות עם המתמחים? תקופת ההסכם, תשע שנים של "שקט תעשייתי", אינה העניין - אף שהנושא חוזר על עצמו בדף המסרים של הרופאים. הרי גם בהסכם האחרון משנת 2000 הסכימו הרופאים לא לשבות במשך עשור שלם. התשובה, חברות וחברים, אינה נעימה לאוזן: שעון נוכחות. שתי מילים שלא יופיעו בשום הודעה לעיתונות. עם התקשורת מדברים על "משמרות של 26 שעות ברצף כמו פועלים שחורים", אך בשיחות מסדרון מדברים על הדבר הנורא מכל.
זה לא רק העובדה שעכשיו יהיה פחות נעים לעזוב את המחלקה ב-14:00 או ב-15:00 לטובת הקליניקה הפרטית. זו גם תחושת ההשפלה. מה פתאום רופא צריך להחתים שעון נוכחות. מדוע זה היה כל כך חשוב למדינה, ויותר חשוב - מה לעזאזל הביא את ההסתדרות הרפואית, הגוף שאמור לדאוג לאינטרסים של הרופאים ובעיקר לבכירים, להסכים לכך. המעשה הזה נתפס כבגידה - לא פחות ולא יותר.
עד לימים שבהם נפוצה השמועה כי ההסתדרות הרפואית מסכימה לשעון הנוכחות, איש לא שמע על המתמחים. הם החלו לצאת לחצרות בתי החולים, מתוסכלים כפי שמעולם לא היו, לאחר שמנהלי המחלקות שלהם טפטפו ארס באזניהם. לחצר של איכילוב יצא אז גם מנכ"ל בית החולים, פרופ' גבי ברבש, חמוש במגאפון וקול נרגש, ואמר לרופאיו: "אף אחד לא יכול לחייב אתכם בשעון נוכחות".
נסו לדמיין רגע את מקום העבודה שלכם. עכשיו נסו לדמיין שהמנכ"ל לוחש על אוזניכם שתנאי ההעסקה שלכם גרועים, שבעל הבית אטום, אולי אפילו קמצן. שהוא כמנכ"ל לא יכול לשבות רעב או להתפטר, אבל אם אתם תעשו את זה - תיחשבו לגיבורי המערכת. וכך התייצבו המתמחים בחזית, נלחמים את המלחמה של המנהלים שלהם. רובם אפילו אינם יודעים שהיועצים המשפטיים ויועצי התקשורת שלהם מועסקים על ידי אותם מנהלים ורופאים בכירים, שאף הקימו בינתיים ארגון מתחרה (ארב"ל) להסתדרות הרפואית. וכך שעון הנוכחות, שאמור היה לעשות סדר, הביא לאנרכיה.
2.
היום נחשף הבלוף של הבכירים המתפטרים. משרד הבריאות החליט לקבל את התפטרותם של עשרה מהם, וראו זה פלא, המהלך הזה הוציא אותם מדעתם. מיד הם איימו להשבית את בתי החולים הגדולים. למה? כי כל כוחם וגבורתם בעצם האיום להתפטר, בעצם הטלת האימה על המערכת. הם הרי לא מתכוונים לעזוב את העבודה בבתי החולים הציבוריים, שבזכותם הם נהנים ממוניטין ששווה עשרות ולעתים מאות אלפי שקלים בחודש מכסף ציבורי של ביטוחים משלימים ומפרקטיקה פרטית.
היום נחשף גם עד כמה ההנהלות של בתי החולים הממשלתיים הגדולים מעורבות עד הצוואר באנרכיה שהשתלטה על המערכת, כל זאת משום שהן מבקשות להעניש את המדינה ואת ההסתדרות הרפואית על שלא הכניסו שירותי רפואה פרטיים (שר"פ) לבתי החולים הציבוריים במסגרת ההסכם. הנהלת רמב"ם סירבה לקבל את ההנחיה של משרד הבריאות בדבר כניסת מכתבי ההתפטרות לתוקף, ובכך הוכיחה שעשתה יד אחת עם הרופאים הבכירים: שההתפטרות הזו היא הצגה אחת גדולה - עד שמשרד הבריאות החליט לשים לה סוף.
3.
הרופאים במרכז, שאינם נמנים עם מה שמכונה "מקצועות במחסור", קיבלו הסכם בינוני. אולי אפילו לא משהו. תוספת של 2.8% לשנה, שעון נוכחות והתחייבות שלא לשבות תשע שנים. גולת הכותרת של ההסכם היא תוספות גבוהות למי שאינו יכול ליהנות מפרקטיקה פרטית ענפה: רופאים בפריפריה ורופאים במקצועות שבמחסור, כמו מומחים לטיפול נמרץ או לפגיות. רופאים צעירים שיסכימו להתמחות בפריפריה או באחד מהמקצועות שבמחסור, יקבלו מענקים של 300-500 אלף שקל. מהבחינה הזאת, זהו הסכם היסטורי, אפילו ציוני.
למרות העיקרון, שלפיו "לא פותחים הסכם קיבוצי", עיקרון שהתקבל גם על ידי בית הדין הארצי לעבודה, הסכימה המדינה לתת לרופאים תמורות שונות "בצד ההסכם". למשל: תשלום נוסף של כ-4,500 שקל בחודש לרופאים שיעבדו מעבר לשעה 16:00 בבית החולים הציבורי. המתמחים, שבאופן טבעי רוצים לראות אופק מעבר לתקופת ההתמחות, היו צריכים לחבק את ההצעה הזאת. אבל בגלל שהם נלחמים את המלחמות של המנהלים שלהם, הם חוזרים על המנטרה הקבועה: לקצר את תקופת ההסכם. מה זה ייתן להם בסופו של דבר? כלום.
4.
למרות שמדובר במקרה המורכב ביותר שידעה מערכת יחסי העבודה בישראל, למרות שהאינטרסים השונים זועקים לשמיים, סיפור הרופאים מסוקר במרבית אמצעי התקשורת כמו סיפור צבע על אנשים נפלאים שהמדינה מבקשת לדכא. העולם, על פי אותה עיתונות, מתחלק לטובים ולרעים, ובאופן טבעי הרופאים בצד של הטובים. כל השאר זה זוטות.
כך, על גבי השער של אחד העיתונים הגדולים, הופיע השבוע סיפורם של זוג רופאים מתמחים, תוך אזכור העובדה שלפני שנתיים הם חילצו תינוקת מבית בוער וקיבלו על כך "אות מהנשיא על גבורתם". במקרה אחר, שעסק בדיון של ביה"ד הארצי לעבודה בעניין התפטרותם הקולקטיבית של המתמחים, צוינה העובדה כי אחד המתמחים הגיע לדיון באמצע המילואים לבוש במדים "הישר מהשטח". האם מישהו היה מעלה על הדעת לציין פרט שולי כזה אם היה זה מאבק של עובדים אחרים?
התקשורת, לפחות הצהובה, הוכיחה שהיא מתגייסת למען העובדים רק בשני מקרים: כשמדובר במפעל לקופסאות שימורים אי שם בעיירה רחוקה בגליל העליון, או כשמדובר בעובדי צווארון לבן שנמנים עם המעגל החברתי והתרבותי של הכתבים ועורכיהם. ובמקרים כאלה, העובדות בכלל לא חשובות.