הנה תחזית שהגיעה זה עתה: נשיא ארה"ב לא יתפטר בגלל בעיית החוב הלאומי, פרופסור לפיננסים מאוניברסיטת קולומביה לא יתייצב בראש ממשלה זמנית מלאה טכנוקרטים מוכשרים, הקונגרס לא יחליט לסגת אל מאחורי הקלעים עד הבחירות הבאות. לא. וושינגטון אינה רומא, ואינה אתונה, אם כי אולי לא היה מזיק לה להיות קצת.
האיטלקים והיוונים הגיעו עד הלום, מפני שהתמוטט האמון הפנימי והחיצוני בפוליטיקאים. וזה אמור בפוליטיקאים עם רוב בבית הנבחרים, ועם היכולת לכפות משמעת פרלמנטרית. לא בוושינגטון. נשיא עם רוב בשני בתי הקונגרס נעשה עניין די נדיר בארבעים השנה האחרונות. גם כשיש למפלגתו רוב כזה, הנשיא מתקשה לכפות את רצונו. האחרון שהצליח בשיטתיות היה לינדון ג'ונסון, באמצע שנות ה-60.
וכך, המערכת הפוליטית מתקדמת והולכת אל תאריך יעד דרמטי למדי. אם "ועדת העל" של שני בתי הקונגרס לא תצליח להגיע לנוסחה מוסכמת על הפחתת הגירעון בתקציב עד יום ה' הבא, תרד גיליוטינה על כל סעיפי ההוצאות. הגירעון החזוי בתקציב יעמוד כנראה על טריליון וחצי (1,500 מיליארד) דולר. איש אינו מצפה ברצינות ש"ועדת העל" תאזן את התקציב בן-לילה. משימתה היא למצוא דרך להפחית את הגירעון ב-1.2 טריליון דולר ב-10 השנים הבאות.
הקנאי והנוקשה יחוקק
הוועדה הוקמה בקיץ, יש בה ייצוג שווה לדמוקרטים ולרפובליקנים משני בתי הקונגרס. החלטותיה צריכות להתקבל בהסכמה מלאה. כשלעצמה, הוועדה הזו קשה להגדרה נורמלית. הקמתה הייתה כרוכה בהאצלה מרחיקת לכת של סמכויות. היא נועדה לזרז החלטות, ולכפות אותן.
עצם קיומה הוא ביטוי לחוסר האונים של הבית הלבן. הבחירות של נובמבר 2010 העבירו את בית הנבחרים לידי הרפובליקנים, והורידו את הנשיא לדרגה של משתתף בתהליך הפוליטי, לפחות בענייני פנים וכלכלה. הוא בוודאי אינו המנהיג, והרפובליקנים מפגינים אדישות, או בוז גלוי, כלפי רצונותיו ויוזמותיו.
בהיעדר נשיא חזק, אגב קיטוב היסטורי בדעת הקהל, ולנוכח פיצול הקונגרס, איש אינו יכול לכופף זרועות. לינדון ג'ונסון היה שועל חקיקה ותיק, עם ניסיון פרלמנטרי ענף. הוא ידע מה להגיד ואיך להגיד. הייתה לו קומת ענק, והוא היה רוכן על בני שיחו. הם היו מתכווצים. אמנם היה לו היתרון החשוב, שמפלגתו נהנתה מרוב מסיבי בשני בתי הקונגרס. אבל הוא הצליח לכפות את שיווי זכויות האזרח של השחורים על חברי קונגרס דרומיים, אשר התנשאות גזעית הייתה כמעט חקוקה בצופן הגנטי שלהם.
הפעם אין לינדון ג'ונסון. בחוב הלאומי המפלצתי של ארה"ב (כמעט 15 טריליון דולר) אפשר לטפל רק באמצעות קונצנזוס. סביר בהחלט בשביל הגוף הפרלמנטרי המסובך ורב המשתתפים הזה (535 חברים בשני הבתים). מו"מ וויתורים הדדיים הם לחם חוקו של תהליך החקיקה. לא הקנאי והנוקשה יחוקק. לרוע המזל, הקנאי והנוקשה הוא זה המחוקק, או לפחות מונע אחרים מלחוקק.
ציפור הנפש ובבת העין
הפחתת הגירעון ב-1.2 טריליון דולר מצריכה פשרות ניכרות. הדמוקרטים צריכים להסכים לקיצוצים בבשר החי, הרפובליקנים צריכים להסכים למסים חדשים. אלה דרישות הנוגעות לציפור הנפש של כל אחת משתי המפלגות.
הדמוקרטים נדרשים להסכים להפחית הוצאות חברתיות ותוכניות זכאות, שהן בבת עינה של המפלגה זה 75 שנה. נשיאיה הם שיזמו את חקיקת הביטוח הלאומי (1935) וביטוח הבריאות לקשישים ולמעוטי יכולת (1965). הנשיא הנוכחי ניצל את השנתיים הראשונות של כהונתו, עם רוב דמוקרטי בשני הבתים, כדי לאמץ רפורמה מרחיקת לכת של שירותי הבריאות, המיועדת להבטיח ביטוח רפואי אוניברסלי.
מנגד, רוב הצירים הרפובליקניים בבית הנבחרים התחייבו בכתב ערב הבחירות שלא להעלות מסים, יהיה אשר יהיה. היוזם והמחתים היה גרובר נורקוויסט, פעיל רב השפעה נגד מה שהימין מכנה בבוז "הממשלה הגדולה". נורקוויסט עומד עכשיו על המשמר, וחרב אלקטורלית בידו, כדי להבטיח שהמתחייבים יעמדו בדיבורם.
בעגה הפוליטית של וושינגטון, עצם המילה "מסים" אינה יכולה לצאת מפיו של רפובליקן, ולפיכך מדברים על "הגדלת הכנסות". באביב שעבר, הנשיא אובמה ויושב ראש בית הנבחרים ג'ון ביינר עמדו על סף הסכם לקצץ הוצאות ו"להגדיל הכנסות". ברגע האחרון, ביינר חזר בו, כאשר התברר שיושבי הספסלים האחוריים של סיעתו עומדים על סף התקוממות. אלה הם ילידי המחזור של 2010, החבים את בחירתם להתקוממות האלקטורלית של תנועת "מסיבת התה", אויבת "הממשלה הגדולה".
המחזור של 2010 לא הגיע לוושינגטון כדי להתפשר, אלא כדי לשבור את הכלים. ממילא, חבריו אינם מעוניינים להגיע לעמק השווה עם הנשיא לטובת ממשל תקין. בעיני עצמם, משימתם העיקרית היא להגן על שלום הרפובליקה האמריקנית מפני הנשיא, ולהבטיח שהוא לא יחזור וייבחר ב-2012. הסכנה של שיתוק הממשלה אינה מהלכת עליהם אימים, מפני שהם ממילא רוצים לכרות את רוב אבריה של הממשלה.
מוסיקת הרקע
"ועדת העל" הוסמכה להגיע להסכם, שיונח כמות-שהוא על שולחן הקונגרס. לאיש לא תהיה הזכות להציע תיקונים. על חברי הקונגרס יהיה להצביע בעד או נגד, וכל התהליך יהיה חופשי מתכסיסים פרלמנטריים, בייחוד "פיליבאסטר", או סחבת. קצת קשה להעלות על הדעת שבקונגרס יימצא רוב נגד המלצות מוסכמות של הוועדה. התוצאות הפיננסיות של דחיית המסקנות עלולות להיות הרות-אסון: התמוטטות האמון ביכולתה של המערכת הפוליטית ליישב משברים.
להקדים רפואה למכה, המנדט של הוועדה כלל לוח זמנים להשלמת מלאכתה -- ותוצאות לאי-השלמה. תאריך היעד הסמלי הוא 24 בנובמבר, הלוא הוא חג ההודיה, שבו מציינים האמריקנים מדי שנה בשנה את הצלחת ראשוניהם, החלוצים של אמצע המאה ה-17, אשר התיישבו בחוף הצפון-מזרחי של מה שהפכה לימים לארה"ב. אם הוועדה לא תעמוד בלוח הזמנים, לא תהיה חזרה אל הסטטוס-קוו: כל ההוצאות בתקציב יקוצצו שרירותית, ובכלל זה תקציב הביטחון.
זה היה צריך להועיל לריכוז ולהגדיל את התיאבון לפשרות. אמנם הריכוז בוושינגטון תמיד נוטה לגדול בהתאמה לשעון החול המתרוקן, אבל הרבה מאוד צריך לקרות בששת הימים הבאים כדי שהוועדה תניב נוסחה מוסכמת לפני ארוחת החג.
נס כזה יצטרך להתרחש כאשר גוברת והולכת מוסיקת-הרקע של מערכת הבחירות לנשיאות. אנחנו רחוקים רק כדי שבעה שבועות מן הסיבוב הראשון של הבחירות המקדימות.
המתמודדים הרפובליקנים מנסים לאגף זה את זה מימין, ומאשימים את הנשיא אובמה ב"סוציאליזם". המירוץ שם כל-כך צמוד, עד שאיש אינו יכול להרשות לעצמו להיות מואשם בעודף מתינות או פשרנות.
באיטליה וביוון, הצורך הבהול בממשלה תקינה חייב השעיה של שגרת הפוליטיקה. התוכל וושינגטון להיות קצת פחות פוליטית? התוכל השמש לשקוע מחר במזרח?
רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com