הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מספר 10) (הרחבת סעדים), שנידונה בימים אלה בקריאה ראשונה ומבקשת להגדיל פי שישה את הפיצויים ללא הוכחת נזק על הפצת לשון הרע, היא איום על חופש העיתונות.
בעידן המקוון, שבו אפילו צווי איסור פרסום או הגבלות מטעם הצנזורה ניתנים לעקיפה בקלות יחסית, השוט הכלכלי של הפיצוי תוחם במידה רבה את גבולות הגיזרה העיתונאית.
יחד עם זאת, הבעיה המרכזית של הצעת החוק איננה בסוגיות ובנושאים בהם היא מטפלת. פיצויים ללא הוכחת נזק בלשון הרע היו קיימים מאז ומתמיד בפסיקת בתי המשפט, וקיימים בחוק לשון הרע מאז 1998. גם הזכות לדרוש תיקון מכלי תקשורת מעוגנת בסעיף 7 לכללי האתיקה העיתונאית.
הבעיה היא בחוסר הפרופורציה ובהיעדר המתינות שהצעת החוק משקפת. סכומים מפלצתיים של פיצוי וזכות תגובה רחבה כל-כך, שאם תתקבל תשמוט למעשה את הבסיס מן היכולת לבצע עריכה עיתונאית.
מה שמטריד בהצעת החוק הוא המתח העצום בין מוסד התקשורת למוסד המחוקק שהיא משקפת.
מתח זה איננו נוגע ישירות לאיזון שבין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי, אלא מבטא ביקורת על תפקודו האתי של מוסד התקשורת, ואולי גם על יוהרתם של העוסקים בתחום. כללי האתיקה, כלומר ה"רגולציה העצמית", אמורים להיות עבור העיתונאים חומת מגן מפני התערבות חיצונית (חקיקתית ושיפוטית) בעבודתם.
אלא שבהיעדר מוסדות שבכוחם לכפות את כללי האתיקה העיתונאית - סכסוכים מסוג זה מגיעים אל בתי המשפט, ומשזה איננו מספיק - הם מגיעים אל הכנסת.
קריסת מנגנוני האתיקה העיתונאית
ראוי להזכיר את דבריו של השופט יצחק זמיר, שהיה נשיא מועצת העיתונות לפני שהתמנה לשופט בית המשפט העליון, בעניין "ידיעות אחרונות" נגד קראוס.
באותו מקרה סירב העיתון לפרסם שתיק חקירה נסגר, לאחר שפרסם סדרת כתבות שמייחסות לתובע חשדות פליליים:
"האפשרות שכללי אתיקה ייעשו גם כללי משפט, אם מכוח חקיקה ואם מכוח פסיקה, קיימת גם לגבי האתיקה העיתונאית... בשל כל אלה חייבת העיתונות להנהיג סדר בביתה, היא עצמה ולא אחרים, כדי להבטיח שלא ייעשה שימוש בכוחה אלא באופן ענייני והוגן".
ההשלכה הישירה של פסק דין קראוס הייתה תיקון חוק איסור לשון הרע בשנת 2002, והוספת חובה על העיתונים להוסיף "הודעת עדכון" אם דבר שפרסמו לגבי הליך פלילי הסתבר כלא נכון, או שהאדם זוכה (סעיף 25א לחוק).
הצעת החוק הנוכחית, המציעה להשית פיצוי של 300 אלף שקל ללא הוכחת נזק, היא ההשלכה הישירה של פסק הדין בעניין סרן ר' נגד אילנה דיין, התלוי ועומד בפני בית המשפט העליון.
היא משקפת בדיוק את סכום הפיצוי שפסק השופט נעם סולברג מבית המשפט המחוזי בירושלים, בפסק דין שכולו תגובת נגד (בעייתית) לקריסת מנגנוני האתיקה העיתונאית.
לזכות לחופש העיתונות הוענק בישראל מעמד של אצילות, אבל תהליכי ההתמסחרות של שוק התקשורת יוצרים את הצורך בהתמודדות עם הכשלים שתהליך זה הביא עמו: תחרות פרועה על מיידיות המסרים וזניחת האתוס העיתונאי.
בשורה של פסקי דין, איימו בתי המשפט באופן ברור להעניק סעדים משמעותיים יותר בלשון הרע. במידה רבה, אמצעי התקשורת התעלמו.
הצעת החוק שלפנינו ראוי לה שלא תעבור. אבל הדיון סביבה הוא הזדמנות עבור התקשורת להנהיג סדר בביתה.
הכותבת היא ראש פרויקט "רפורמות במדיה" במכון הישראלי לדמוקרטיה.