הנה סצנה כביכול מוזרה: הקמפוס של אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שלוש סטודנטיות חמודות (1. שיער ארוך בצבע חיטה, דקה וארוכה, קולנית; 2. אסייתית שקצוות השיער שלה צבועים בטורקיז; 3. בלונדה רזה שמצטיינת בעמידות ראש) מתרחצות בשמש על מדשאה תלולה. השעה 13:33 ביום שני, והשיחה קופצת מההישגים שלהן בלשנורר גראס (כבר חודש, מתברר, הן מתמסטלות בחינם), לדיון שהתנהל הבוקר בין האחיות בסורורטי על התנוחות הכי טובות בסקס, למדיניות החדשה של ברק אובמה נגד מהגרים לא חוקיים (בעקבות פרסום של הניו יורק טיימס) וכתבה על תנועת Occupy Berkeley ב"סן פרנסיסקו כרוניקל" שהקולנית קוראת בו, ומשם חזרה לאיזה סמים כדאי לעשות הערב (הבלונדה בעד פטריות, האסייתית מציעה אסיד) במסיבה שהרגע הן הוזמנו אליה ב-SMS.
לפרקים הקודמים במסע של זורנזון לארה"ב
הסיבה שהסצנה הזאת, ובמיוחד המעברים החדים בין אסקפיזם הדוניסטי לפוליטיקה עכשווית, לא באמת מוזרה היא המוניטין של ברקלי - הבית של השמאל האמריקאי מאז שנות ה-60 ואחת הערים הליברליות בעולם. אבל הסצנה בברקלי, חשוב לומר, לא מנותקת ממה שקורה בחוף המערבי, לפחות עד אזור צפון קליפורניה, בעיקר בכל מה שקשור בהוויה הפוליטית. לכן שיחה עם דני, בן 35, הבעלים של בית הקפה Uncle Elizabeth's בסיאטל, מגיעה מהר לאכזבה שלו מחוק ביטוח הבריאות של אובמה; והיכרות עם טיילור, בחורה בת 25 מאורנג' קאונטי, מגלה שהיא עברה לפורטלנד כי היא חיפשה מפלט ליברלי מהשמרנות של המחוז העשיר; ועכשיו, בשעה 17:47 ביום שבת ב-Vesuvio, בר ברחוב קולומבוס בסן פרנסיסקו, אלן, גבר בשנות ה-40 שלו שהתיישב (כמוני) לראות משחק פוטבול מכללות בין סטנפורד לאורגון, אומר שהתקשורת תמשיך להתעסק בסיפור של ג'ו פטרנו (המאמן המיתולוגי של אוניברסיטת פן סטייט שפוטר כי הוא לא דיווח למשטרה שהעוזר שלו התעלל מינית בילדים) עד "שריק פרי או הרמן קיין יפשלו שוב".
עד שהגעתי לחוף המערבי לא שמעתי מילה - מחוץ לטלוויזיה - על המועמדים בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית. או על תנועת Occupy Wall Street ו/או השלוחה הרלוונטית שלה שבאוקלנד, למשל, הוציאה עשרת אלפים איש לרחובות לפני שלושה שבועות - מספר מפלצתי יחסית למה שראיתי בהפגנות במזרח ובדרום. במזרח ובדרום גם אף מלון או מוטל לא ביקש ממני לחסוך בבקשות להחלפת מצעים ומגבות כדי לעזור "להציל את הכוכב שלנו", כמו שעושים כל המלונות בחוף המערבי בשלטים בחדרים. אני לא מנסה כמובן להגיד שלכוכב שלנו, ולכוחות שמשפיעים עליו, אין חשיבות בחוף המזרחי או בדרום ארה"ב. מה שאני מנסה להגיד, זה שבחוף המערבי אפשר להרגיש את המודעות הפוליטית לא רק דרך התקשורת אלא גם בפעילויות היומיומיות, הקטנות והגדולות, שמשלימות את תמונת המציאות.
***
אחת הפעילויות האלה היא ספורט. ובחוף המערבי, מערכת היחסים בין ספורט לפוליטיקה מתחילה בספורט עממי. מאז שאיכות הסביבה נהייתה סוגיה מהותית בסדר היום הציבורי בארה"ב התפתחה בחוף המערבי, שהתייצב בראש המחנה הירוק, עם ייסודו של "יום כדור הארץ" בסן פרנסיסקו ב-1970, תרבות חזקה של ספורט עממי שהשורשים שלה גדלו פחות בגלל מסורת ספורטיבית ויותר בגלל מודעות סביבתית. לפני שנתיים המגזין Runner's World קבע שפורטלנד, בזכות האוויר הנקי ושבילי הריצה המיוערים שלה, היא העיר הכי טובה לריצה בארה"ב, ושסן פרנסיסקו במקום השני. ברשימת הערים הכי ידידותיות לאופניים של המגזין Bicycling השנה פורטלנד דורגה שנייה, ואחריה בולדר (קולורדו), סיאטל, יוג'ין (אורגון), וסן פרנסיסקו.
בעשור האחרון, הספורט העממי נחשב גם חלק ממגמת הבריאות ששטפה את החוף המערבי ומוצגת, על ידי השליחים שלה, לא כל כך כעניין של בחירה חופשית אלא כמעט כדו*גמה מוסרית - אקט שהופך אותה למגמה פוליטית. הדו*גמה הזאת קיבלה חיזוק מהדו"ח השנתי של הקולג' האמריקאי לרפואת ספורט על סטטוס הבריאות והכושר הגופני ב-50 המטרופולינים הגדולים בארה"ב. 5 מ-10 המטרופולינים הבכירים בדו"ח - שחלק מהקריטריונים שלו הם אחוז האנשים הפעילים פיזית, אחוז האנשים המעשנים, השמנת יתר באוכלוסייה, זמינות של פארקים, שבילי הליכה ואופניים - נמצאים בחוף המערבי. 2 מ-4 המטרופולינים המזרחיים בעשירייה הפותחת (וושינגטון ובוסטון) מאופיינים במודעות פוליטית גבוהה (וושינגטון בגלל המובן מאליו; בוסטון בגלל ההיסטוריה והמוסדות האקדמיים). על רקע הנתונים זה לא מפתיע שברברה איינסוורת, נשיאת הקולג' האמריקאי לרפואת ספורט, מכנה את הערים האלה "מאוד מפותחות מחשבתית".
***
הקשר בין חשיבה פוליטית לספורט עממי בחוף המערבי, מעלה שאלה מעניינת: האם קיים קשר דומה בין מודעות פוליטית לספורט מקצועני? או במילים אחרות: האם מודעות פוליטית משפיעה לא רק על החלטות כלכליות/שיווקיות בספורט מקצועני (למשל חוזי חסות עם ארגונים חברתיים - כמו במקרה של ברצלונה ויוניצ"ף), אלא גם על הדרך שבה המשחק משוחק? השאלות האלה הן עניין למחקר אקדמי רציני, וגם למחקר כזה יהיה מאוד קשה להוכיח קשר מובהק בין פוליטיקה לספורט במובן הזה. אבל לפחות שתי דוגמאות שרלוונטיות לחוף המערבי בארה"ב, רומזות שקשר כזה אינו מופרך.
הדוגמה הראשונה היא הווסט קואסט אופנס בפוטבול - השיטה המהפכנית של ביל וולש האגדי, מאמן סן פרנסיסקו פורטי ניינרס בשלוש מארבע האליפויות שלה בשנות ה-80. וולש, שנולד בלוס אנג'לס וגדל באזור סן פרנסיסקו, הנהיג משחק מסירות קצרות כאלטרנטיבה לריצות על הקרקע ולמעשה הפך על הראש את הדרך שבה משחקים פוטבול: היום משחק הריצה נחשב לא רק אנכרוניסטי, אלא מתכון בטוח להפסדים. אבל אם לוקחים צעד אחורה ומסתכלים על מה שוולש עשה, מגלים שהמהפכה שלו הייתה לא פחות פילוסופית-פוליטית מטקטית. וולש החליט - והעובדה שזו לא הייתה החלטה פוליטית מודעת לא חשובה כי לסביבה יש כידוע השפעה גם על התת-מודע - לא לשלוח עוד חיילים (שחקנים) למלחמת חפירות ברוטלית, אלא לעוף מעליה. זו דרך הרבה יותר הומאנית לשחק פוטבול - משחק שלא בדיוק מזוהה עם הומניזם; והכי חשוב - זו הדרך שניצחה.
עוד דרך שניצחה, והרבה, היא התקפת המשולש בכדורסל. התקפת המשולש רלוונטית לחוף המערבי, בגלל ההוגה שלה: טקס ווינטר, העוזר של פיל ג'קסון בשיקגו בולס ובלוס אנג'לס לייקרס, שהשנה נכנס להיכל התהילה. ווינטר אמנם נולד בטקסס אבל גדל בקליפורניה, שם הוא גם למד את היסודות של התקפת המשולש מסם בארי, מאמן אוניברסיטת דרום קליפורניה. על היסודות האלה ווינטר בנה את השיטה שג'קסון יישם ב-NBA, שכמו במקרה של הווסט קואסט אופנס - היא ליברלית במהותה. השיטה, מסביר קובי בראיינט בסרטו של ספייק לי, Kobe Doin' Work, מתחילה בפורמט בסיסי של שלוש נקודות על הפרקט ששלושה שחקנים צריכים להגיע אליהן כדי ליצור משולש, ומאותו רגע "אנחנו פרילנסרים". כלומר: התקפת המשולש נותנת לשחקנים, מעל הכל, חופש בחירה. קשה להאמין שזה היה קורה אם ווינטר היה נשאר בטקסס.