מילא להיות שמאלני שיוצא להפגנה יחד עם עוד 1,000 אמיצים קולניים, אבל אז לראות טענות של הימין על אפליה בתקשורת מרגיש כמו בדיחה עצובה. תגידו, אנשי הימין, מתי תבינו שאתם שולטים כאן ושאינכם מיעוט נרדף?
ביום שלישי התקיימו בתל-אביב שתי הפגנות: "אותי לא תשתיקו" - הפגנת מחאה נגד חוק לשון הרע; והפגנה נגד המסתננים מאפריקה לא רחוק משם.
בסטטוס שעלה מאוחר באותו ערב בדף הפייסבוק של תנועת הימין "ישראל שלי" נכתב באופן כמעט נעלב: "מי באמת סותם למי את הפה? כל הסיפור של התקשורת הישראלית בערב אחד. הערב בתל-אביב התקיימו שתי הפגנות זהות בגודלן: הפגנה לאומית נגד תופעת המסתננים מאפריקה ואזלת-היד של הממשלה, והפגנת השמאל הקיצוני נגד 'החוקים הפשיסטיים' בלה בלה. ובתקשורת? ההפגנה הלאומית לא קיימת. נאדה. כלום. הפגנת השמאל הקיצוני: כותרת ראשית בכל האתרים. תבדקו בעצמכם. זו התקשורת החופשית של מדינת ישראל. ממש כך".
אם נתעלם לרגע ממי דיווח על מה וכמה, אני תמהה על תחושת הקיפוח, שלא לומר רגשי הנחיתות, שמגיעים מכיוון הימין. למרות עשרות שנים של שלטון, בתקופתה של אחת הממשלות הימניות היציבות שהיו, גוש הימין עדיין מרגיש קטן, נחות וחסר יכולת השפעה.
הפחד בשמאל הוא הדדי וגם תחושת הנחיתות, אלא שהמציאות המכה בפנים כמעט כל יום מוכיחה כי הילד שגדל לממדי ענק מפלצתי עדיין חושב שהוא הילד החלש בכיתה, וכשהוא מרביץ זה כואב והוא בכלל לא יודע. השמאל מתפקד כמו מיעוט רועש, אבל הוא כנראה עדיין עושה צל שמפחיד את הענק.
כל הטענות שמעלה הימין נשמעות טענותיו של מיעוט, אבל עובדתית אין טענה זו עומדת במבחן המציאות. היחידים שקובעים סדר יום הם חברי הכנסת והשרים והתקציבים שהם יושבים עליהם.
הכנסת הנוכחית והממשלה שבראשה הן בעלות רוב ימני מכריע, וסדר היום הפוליטי, המדיני, החוקתי והכלכלי נקבעים ומבוצעים לפי החלטתן.
תשאלו את אנשי המחאה החברתית, הם הוציאו מאות אלפי אנשים לרחובות ועדיין לא ראו שינוי. תראו את החוקים הדרקוניים שעולים כאן בקצב מעורר פלצות או התפעלות (תלוי מאיזה צד אתה).
הטענה על עליונות השמאל בעיתונות גם היא הופכת לזיכרון עמום. כל מי שעובד במערכות התקשורת - כתובה או אלקטרונית - יכול להעיד כי אין שום תשאול מקדים פוליטית בראיונות הכניסה לשום מקום (גם לא בקבוצת "הארץ"), וויכוחי פינת הקפה המיתולוגית מתקיימים גם סביב נושאים פוליטיים.
בנוסף, אחד מהעיתונים הנפוצים ביותר בארץ הוא "ישראל היום", עיתון השייך בלעדית לשלדון אדלסון ועושה יותר מכבוד בלבד לראש הממשלה נתניהו - ולכן אי-אפשר לטעון כי קול הימין אינו נשמע בתקשורת.
עד מתי ירגיש הימין כמו מיעוט נרדף, לא ברור. עניין של מנטליות כנראה, אחרת אין לי הסבר למה הממשלה הכי יציבה שהיתה כאן מזה שנים רבות, ושתמשיך להיות כאן לפי הסקרים, לא משרה על קהל בוחריה את אותו ביטחון של קובעי סדר היום במדינה.
בעצם, נוער הגבעות נראה די בטוח. אלה באמת עושים כל מה שהם רוצים, כשליטי יחיד. מי ייגע בהם?