38% מהאוכלוסייה יסבלו במהלך חייהם מהפרעות נפשיות, 20% מהם מדיכאון לסוגיו. בכל רגע נתון כמעט 6% מהאוכלוסייה סובלים מדיכאון, 7% מחרדה ו-5% מהפרעות שינה. ארגוני הבריאות העולמיים מדווחים כי דיכאון מדורגת היום כמחלה בעלת מחירים כלכליים וחברתיים גבוהים מאלה של מחלות לב וסוכרת, וכבר הכריזו עליה כמגפה החמורה של המאה. עלותה הכלכלית השנתית בישראל מוערכת ב-3 מיליארד דולר - יותר ממחצית נובעת מאובדן ימי וכושר עבודה ובדיקות רפואיות ואשפוזים מיותרים.
למרות נתונים קשים אלה, התקציבים המופנים למחקר בתחומי הדיכאון והחרדה, וההקצאה לפיתוח ולניהול שירותי בריאות מתאימים, נמוכים מאוד. כתוצאה מכך, הטיפולים התרופתיים והפסיכולוגיים-שיקומיים הנחוצים, אינם מתפתחים: חלק גדול מהמטופלים נושרים מהטיפול על רקע הקושי להתאים תרופות; חסרים מרכזים ייחודיים לטיפול בדיכאון ובחרדה; והמודעות של רופאי משפחה וצוותי רווחה וחינוך, לאבחון הפרעות והפנייה לטיפול, נמוכה. זאת, למרות שמעבר לרווחה של הפרט והחברה, החיסכון הכלכלי שהשקעות אלו צפויות להשיג עשוי להיות משמעותי ומיידי.
הבושה והסטיגמה
ההערכה היא כי המשאבים המושקעים נמוכים, מפני שעדיין קיימת התפיסה שהפרעות הנפש אינן ממש "מחלות", אלא מצבי חולשה מעוררי בושה שניתן לפתור בכוח הרצון. הבושה והסטיגמה סביב ההפרעות הנפשיות, יחד עם החולשה הציבורית של האוכלוסיות הסובלות והבושה לתבוע טיפול, מובילים לכך שלמרות המחירים הגבוהים ההשקעה החברתית במחקר ובטיפול נמוכה מהנחוץ.
הפרעות נפשיות כמו דיכאון, פוגעות בתפקוד, בתהליכי החשיבה וביכולת לקיים מערכות יחסים. לדיכאון בסיס תורשתי גנטי, אך הוא יכול להיווצר גם מגורמי לחץ מתמשכים או נקודתיים. הסובלים מההפרעה מדווחים על מצב רוח ירוד, תחושות ייאוש, מועקה, חוויה שהחיים "שחורים" ושאין סיכוי לשיפור.
ברמה הפיסית, רבים יחושו עייפות, כובד ואף כאבים פיסיים. הדיכאון, כמו מצבים נפשיים קשים אחרים, מעורר מחלות פסיכוסומטיות, קרי מחלות פיסיולוגיות, ששכיחות פריצתן גבוהה בעת מצוקה נפשית, כמו מחלות עור, מגרנות, הפרעות נשימה ויתר לחץ דם.
הטיפול המוצע
לסובלים מדיכאון, מוצע בדרך-כלל טיפול תרופתי משולב עם טיפול נפשי. הטיפול הנפשי בדיכאון יכול לפעול במספר ערוצים, או בכולם: הגישה הפסיכודינמית מתמקדת בניסיון להבין את הסיבות לדיכאון, לעבד את הרגשות הקשים, ולהוביל לחוויה רגשית מאוזנת ומקבלת יותר של החיים, על האירועים הקשים המהווים חלק מהם; הטיפול הקוגניטיבי, מתמקד בניסיון לשנות את החשיבה הדיכאונית; הגישה ההתנהגותית נשענת על הרעיון כי שינוי התנהגותי, גם אם מאולץ, מוביל למעגלים של חיזוק חיובי ונלחם במעגל הסגור של הדיכאון, לפיו הכול חסר סיכוי ולכן איני פעיל.
במצבים קשים משלבים את בני המשפחה במערך הטיפולי, ומציעים טיפולים אישיים וקבוצתיים. במצבים חריפים, כשמופיעות מחשבות של חוסר רצון לחיות, ומעל לכל כשיש תוכניות אובדניות, חיוני לפנות לטיפול דחוף בבית חולים או ביחידות בקהילה. האיתור והטיפול המוקדם מונעים התפתחות התקפים קשים.
המחלוקת עם האוצר
בישראל מצוי תחום בריאות הנפש במשבר קשה. מחלוקת מתמשכת בין האוצר, משרד הבריאות, קופות החולים, ארגוני הפסיכולוגים וארגוני הצרכנים, על אופי הטיפול בבעיות הנפשיות, משרתת עצירת הזרמת משאבים לטיפול ולמחקר בתחומי בריאות הנפש.
סלע המחלוקת הוא התנגדות גופים שונים, ובראשם ארגוני הפסיכולוגים, להעברת השירות לקופות החולים, בטענה כי מדובר בבעיות שלא ניתן לתקצב את הטיפול בהן ולנהוג בהן כפי שנוהגים לגבי כל בעיה רפואית אחרת. החשש של איגודים אלה הוא כי קופות החולים ירעו את הטיפול בדיכאון ובהפרעות נפש אחרות. למרות שחשש זה דורש התייחסות וקביעת פרמטרים ברורים, שימנעו טיפול לוקה בחסר בסובלים ממצוקות נפשיות וישמרו על התאמת הטיפול לצרכים, נראה כי רק העברת שירותי בריאות הנפש, והטיפול בדיכאון בכלל זה, למערכת הבריאות, והעמדת הטיפול בהפרעות אלו בשורה אחת עם מחלות אחרות, יכול להוביל לשינוי בהתייחסות מבחינה תקציבית.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית, מרצה בכירה במרכז ללימודים אקדמיים ומשתתפת ביום ההתמודדות עם מצבי דיכאון, שייערך ב-30.11 בת"א