לראש הממשלה, בנימין נתניהו, יש הופעה מרשימה ונאומים מלוטשים. הוא יודע להסביר בעברית רהוטה ובאנגלית משובחת כמעט כל דבר. אביגדור ליברמן לא יכול היה לחלום על פרזנטור יותר טוב לאידיאולוגיה שלו.
ההשפעה של שר החוץ על הממשלה הנוכחית גדולה משהייתה לו אי-פעם. הוא מאלץ את כולם להקצין עמדות וליישר קו. לימין שור. האגף הימני בליכוד, שלא יכול להרשות לעצמו אלקטורלית לפגר אחריו, מיהר לקדם את שורת הצעות החוק הבעייתיות שנועדו "לתקן עיוותים" בבית המשפט ובעיתונות. הקול קולו של ליברמן, הידיים ידי נתניהו.
ראש הממשלה אינטליגנטי מספיק להבין לאן ליברמן דוחק אותו. כשזה נוח, נתניהו מתמסר בשמחה ובששון, ונסחף לאותם מחוזות ימניים קיצוניים (חוק לשון הרע, חקיקה נגד בית המשפט). כשזה פחות נוח, נתניהו מנסה לגלות עמדה עצמאית ולעמוד על שלו. הוא ממתן חוקים. מקפיא או גונז אותם (ראו ערך חוק העמותות של אקוניס). כהרגלו, תמיד זה באיחור רב.
מדינת מקלט
נתניהו, שזוכר את כוויות מערכת המשפט שנצרבו בעורו בקדנציה הקודמת, נזהר מאוד בכבודה של המערכת ובכבודם של שופטי בית המשפט העליון. הוא יודע שמסוכן להרגיז אותם. תשאלו את אולמרט.
השבוע ניסה נתניהו להתחמק מלהידחק לאותן פינות הזויות, וכך הפכה מדינה מוסלמית זניחה באירופה למדינת מקלט לראש הממשלה. נראה כי מעולם לא זכה ראש ממשלת אלבניה לכבוד כל-כך גדול מצד מדינה שהזדמן לו לבקר בה. ביום שני השבוע התארח ראש ממשלת המדינה הזו, שמספר תושביה קטן במחצית מזה של ישראל, במעונו של נתניהו וזכה לכבוד מלכים.
לא רק שראש הממשלה אירח אותו במשכנו הפרטי לסעודה על שולחנו, הוא גם האכיל אותו בכל טוב הארץ. נתניהו האריך עמו בשיחה, משל היה מדובר בסרקוזי או בברלוסקוני. נתניהו משך את הזמן ככל שרק ניתן. האורח ודאי לא הבין מה פשר הדבר.
נתניהו לא מיהר לשום מקום. בכנסת התקיימה באותה השעה ההצבעה על חוק גרוניס השנוי במחלוקת. הפגישה עם האלבני באה לו בזמן טוב. עכשיו יש לו אליבי מושלם, ששום שופט לא יכול להרהר או לערער עליו. הוא היה בפגישה מדינית חשובה מאין כמותה.
על חשיבותה של אלבניה על מפת העולם מיותר להרחיב את הדיבור. על מידת החשיבות שמייחסים לה אצלנו, תעיד יותר מכל העובדה שבמשך 20 שנה לא טרחה ישראל למנות שם שגריר-תושב.
ניכר היה כי נתניהו אינו רוצה לסיים את המפגש. לו רק היה יכול, היה מפציר באורח להישאר ללון. אבל לכל דבר טוב יש סוף. ראש הממשלה האלבני המשיך לדרכו, ונתניהו נאלץ לחזור לכנסת לקראת חצות ולהשתתף בהצבעה על התיקון לחוק לשון הרע.
כמה שעות קודם לכן, כשנשאל נתניהו בישיבת סיעת הליכוד על-ידי אחד הכתבים אם בכוונתו להגיע להצבעה, הוא השיב: "חכה ותראה", ספק לכתב ספק לעצמו. אולי גם הוא חיכה לראות האם יצליח להתחמק מההצבעה הבעייתית.
הצעות חוק מהסוג הזה, שמבקשות לטפל בסקטור כל-כך חזק וגורלי לעתיד הפוליטי של חברי הכנסת והשרים, מטבע הדברים יוצרות מהומה בקרב חברי הכנסת. ההפצרות, השכנועים, ההתפתלויות והתחנונים בפני מנהלי הסיעות לקיזוזים או לחופש הצבעה מרקיעות שחקים. כאב בטן דומה מופיע אצלם רק כשעולה חקיקה הפוגעת בבעלי ההון ובטייקונים.
אף אחד לא רוצה להתעסק עם העיתונות. חברי הכנסת שלא מצאו קיזוז נראו מבועתים. נראה כי גם חברי הכנסת מהימין התקשו להסתיר את חוסר הנוחות שלהם מהחוק בעייתי הזה. אחרת קשה להסביר איך כולם ניסו לברוח. מי ששהה בכנסת לא יכול היה להחמיץ את תחנוניו של שר האוצר יובל שטייניץ לקיזוז.
צעד אחד רחוק מדי
יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, התבלט בחריגותו כמי שלא חיפש דרך להימלט והצביע נגד המשמעת הקואליציונית. אפילו יוזמי הצעת החוק נפלו כמו זבובים. אפשר לשער כי בינם לבין עצמם, כשנכנסו לרגע לשירותים שבמשכן והסתכלו בראי, הבינו גם הם שהלכו צעד אחד רחוק מדי. ההתנגדות העזה והתגובה השלילית הפתיעה גם אותם.
מאיר שטרית וזבולון אורלב מיהרו להצהיר כי אם הצעת החוק לא תמותן וגובה הקנס יירד, הם יצביעו נגד ההצעה של עצמם. בינתיים כבר ירד סכום הפיצויים שקובעת ההצעה מחצי מיליון ל-300 אלף, ומשם צנח ל-100 אלף שקל, כפול מהסכום המקסימלי על-פי החוק כיום.
ממשלת נתניהו מסיימת אוטוטו את שנת כהונתה השלישית. בחירות, יודעים היטב חברי הכנסת, יכולות להתקיים בכל רגע. נראה שגם חברי הכנסת הקיצוניים הבינו שהפעם הם הרחיקו לכת בניסיונותיהם לסרס את כלב השמירה.
במלחמה כזו יותר עדיף לשבת על הגדר. אפשר רק להיזכר מה עלה בגורלה של הצעת החוק נגד "ישראל היום", שנקברה בעודה בחיים.
המשחק הכפול של ברק
בין המתחננים על נפשם לחופש הצבעה הייתה גם יו"ר סיעת העצמאות, ח"כ עינת וילף, שהעריכה כי מפלגתה מתנגדת להצעת החוק. משסירב לכך יו"ר הקואליציה, ח"כ זאב אלקין, הודיעה וילף כי סיעתה תיעדר מההצבעה.
להפתעת הנוכחים, לקראת חצות נצפו שר הביטחון אהוד ברק ושר התמ"ת שלום שמחון נכנסים אל המליאה ונותנים את ידם להעלאת גובה הפיצוי בגין דיבה. ביציאה מהמליאה נתקל ריבלין בברק. תוך שהם פוסעים זה לצד זה, העיר יו"ר הכנסת כי ההצעה אינה מידתית. ברק הביט בו ואמר: "אבל היא נכונה. זה לא יכול להימשך ככה". כמו לנתניהו, גם לברק יש בטן מלאה על העיתונות.
ברקסבור כי לעיתונאים יש יותר מדי כוח, שהמצב הזה צריך להשתנות וחייב להיות מוסדר בחוק. "אני 100% בעד החוק. המצב מעוות, ההפקרות של חלק מהעיתונאים חוצה את הגבול", הסביר לחבריו לסיעה.
ברק, אומרים בסביבתו, לקח בחשבון פעולת תגמול. ובכל זאת, כשרק שניים משרי המפלגה נשארים להצביע, ושאר חברי הסיעה נעדרים, נדמה כי מדובר במשחק כפול. מה שנקרא, ללכת עם ולהרגיש בלי.
מה גרם לברק לנסוע היישר לכנסת עם המזוודות, אחרי שהות ממושכת בארה"ב, ולשמחון לחזור אחרי שיצא להשתתף בחתונה? האם זה הפחד להרגיז את נתניהו ואנשיו, או התיעוב שמייחסים השניים לתקשורת? לא ברור מה גבר על מה, ואולי שילוב של השניים יחד.