אם נכונות הטענות שמשמיעים, שלא לייחוס, בערוץ 10, ולשכת ראש הממשלה אכן החליטה לסגור איתם חשבון, הרי שמישהו שם מנצל את הזמן השאול כדי לקפוץ בחזה חשוף מול כדורי המחסל.
אחרת קשה להסביר את כתבתו (המצוינת!) של נדב אייל, עורך חדשות החוץ של הערוץ, שהשוותה את הדרך שבה מטפלים בישראל במשבר הדיור, לדרך שבה מטפלים בו באנגליה.
על רקע שירה הידוע של "מדנס", הפך אייל את נתניהו ושטייניץ לחוכא ואיטלולא. לדידו, לא רק שהם אינם מחויבים לרווחה חברתית - הם אפילו לא מבינים מספיק בכלכלת-שוק כדי לפתור את המשבר בכלים שלהם הם, לכאורה, נאמנים.
הבעיה כמובן אינה בעובדות (הנכונות לכשעצמן), גם לא בפרשנות (השנונה והלגיטימית), אלא בדרך הצגת הדברים. אם אכן נרדף הערוץ בידי הפוליטיקאים, הרי שכתבות כאלה ממלאות את הרודפים במוטיבציה.
צפרדע זעירה כמשל על חיינו
כמעט באותה שעה, בערוץ 2, שוב מציל יגאל מוסקו את כבודה של המהדורה. למה שוב? כי אם המהדורה הסודית כמעט שמגישה נסלי ברדה בערוץ 10 מעוררת את הצופה לחשוב, הרי שיאיר לפיד ופאנל המומחים שלו פשוט חושבים במקומך. לכאורה זה אמור להיות קל יותר, למעשה מדובר במשדר כבד כמו סיר של חמין.
על רקע החום-אפרפר הזה, זורחים אילן לוקאץ' ויגאל מוסקו, כשהאחרון הופך משבוע לשבוע לסוג של "מוטי קירשנבאום 2.0", כלומר דגם משופר של העיתונאי, מספר-הסיפורים הוותיק, שמספר לכאורה סיפור על צפרדע זעירה שנמצאה באגמון החולה עשרות שנים לאחר שחשבו כי נכחדה, ובעצם מספר משל יפה על חיינו במקום הזה.
הקטע שבו הוא מראיין עיתונאי-צפר אנגלי נודע על ה"עגולשון" (כך נקראת הצפרדע החדשה-ישנה) ועל הדרך סוחט ממנו הערה אנטי-צרפתית, היה סוג של חדווה טלוויזיונית נדירה.
בעולם מושלם הוא היה חובר למסעדת הטאפאסים של אייל וברדה, במקום להיות הפודינג-פרווה של משדר חדשותי שהופך להיות ממלכתי מיום ליום.