בבניין הבימה ננוחםהוא יפה. הוא מכוער. הוא שוכב פה כמו פיל לבן. הוא מפנה עורף לרחוב. הוא יוצף בשמש כחממה ויזדקק לוילונות, ומה כבר יישאר מהיופי השקוף הזה. הוא כבד מדי. הוא קטן מדי. הוא מבלבל מדי. הוא נראה כמו חייזר. כמו גוף זר. הוא מנוכר. הוא מפנה רק חלון אחד אל הכיכר.
בשבוע שעבר נחנך בניין הבימה המחודש, בתכנון רם כרמי שהושק בנתז צוננים מטעם מומחים ומומחים מטעם, ולפניו צלבה הביקורת (גם במוסף זה) את האגף החדש של מוזיאון תל-אביב, שתיכנן האדריכל האמריקני פרסטון סקוט כהן.
בין שני המבנים הללו, השוכנים במרחק הליכה קצר, וחולשים על שתי כיכרות התרבות העירוניות, עובר קו ישר של ביקורת אדריכלות פופולרית.
מבני ציבור בסדר גודל של הבימה ומוזיאון תל-אביב הם פרויקט של פעם בדור. לא מקימים אחד כזה בכל עשור או שניים ואין תחילת פרויקט כאחריתו: 10 שנים ויותר עוברות מיום שמתקבלת ההחלטה ועד לחנוכת הבית. 5 שנים ארך שיפוץ המבנה של הבימה והכיכר שבחזיתו. תקופה דומה המתינה תל-אביב להשלמת המוזיאון וכיכר התרבות הצמודה אליו.
מנכ"ל המוזיאון מוטי עומר הלך לעולמו חודשים ספורים לפני חנוכת הבניין והיה כמשה שראה את הארץ המובטחת מנגד. וכמותו, מנכ"ל הבימה, יעקב אגמון, פרש זה מכבר והוחלף באודליה פרידמן, שגזרה את הסרט עם ראש העיר, רון חולדאי.
זכינו ושני המונומנטים הללו נחנכו כמעט בו-זמנית, בדורנו. זה לא נס, זו כוונת מכוון, השקעה עירונית במראה נכסיה, בהאדרת בנייניה, בסמליות איקוניה. ושני המבנים הללו בהחלט ראויים למעמד.
הפגנת גובה
לפריז יש מגדל אייפל, לניו-יורק יש בניין האמפייר סטייט וללונדון יש "עין", צעצוע אורבני בדמות גלגל ענק, שתפס את מקומם של הביג בן וארמון בקינגהם והפך לפריט הנוף המצולם והמזוהה ביותר מאז נחנך, ערב המילניום. לא כל בית צריך מרפסת, אבל כל עיר צריכה איקונים, סמלים ומונומנטים, שיזוהו איתה ויזהו אותה למרחוק.
ולא מדובר רק במפגני גובה. עם הגלגל הענק הפכה גם תחנת כוח ויקטוריאנית לאחד מסמלי העיר לונדון בשנות האלפיים.
מוזיאון הטייט מודרן הוא מופת למחזור בניינים ושינוי ייעודם, ברוח ההכרה המחודשת בערכם של מבנים שיצאו משימוש.
המוזיאון התקבל אף הוא באופן מיידי למעגל המצומצם של סמלי העיר, באדיבות האדריכלים ז'אק הרצוג ופייר דה מרון. וזאת למרות שאינו בולט למרחוק, אלא אם אתם עומדים מולו, על גדת התמזה, מעבר לגשר הזכוכית הנאה שחיבר לו נורמן פוסטר - עוד פיסת אדריכלות שהעשירה את הפסיפס העירוני.
כמו מוזיאון הגוגנהיים שתכנן פרנק גרי בבילבאו, גם ה"מוזיאון החדש" בניו-יורק שתיכנן משרד האדריכלים סנאא היפני, גם הוא יהיה לאיקון עירוני.
הקו האסוציאטיבי נמתח אל החולות של העיר חולון ואל מיזמי בנייה העירונית אדירים - ומגיע אל בנין מוזיאון העיצוב בחולון, שתכנן רון ארד.
המוזיאון הקטן הוא מבנה פיסולי זכה לתשומת לב עולמית עוד בטרם הוצגה בו התערוכה הראשונה. כך ענה ארד על בקשת פרנסי העיר "תעשה לנו בילבאו", ויצר בניין שאפשר להדפיס את צדודית על בול דואר ועל סיכת דש.
כי זוהי מתנת האדריכלות לעיר. כשהיא במיטבה היא מעניקה לערים את אופיין ואת נופן. המבנים הללו, ראויים לביקורת אדריכלית וחברתית. ועם זאת הם הופכים לנקודות אחיזה במפה העירונית, והסביבה האורבנית החובקת אותם מתמלאת אדם וזוכה לחיים חדשים.
ללא הצדקה כלכלית
מבני תרבות ומבני ציבור, אותן קתדרלות חילוניות של העידן החדש, הן הפרויקטים האדריכליים היחידים שיכולים לטעון לצורך קיומי, ללא שיצטרכו מייד לפרוע את שטר ההצדקה הכלכלית-מסחרית.
הבימה אינה קניון ואף טייקון אינו רשאי לחתום עליה את שמו. זאת למדנו, למשל, כשסמי עופר ביקש בשעתו לנגוס מהעוגה העירונית יותר ממה שסובלת דעת הציבור.
ולא שהם נבנים ללא מטרות רווח. הסטאר-כיטקטים גוזרים קופון, ראשי הערים טופחים על האגו, התורמים מתגאים והמנכ"לים טופחים לעצמם על השכ, כולם כולם לוקחים חלק בחגיגת אדריכלות הראווה.
התיאטרון הלאומי הוא בית התרבות ובית העם. זו הבמה שעליה נכתבת ההיסטוריה התרבותית שלנו. מוזיאון תל-אביב לאמנות הוא מוסד הראוי למעמדו בעיר עולם.
ערי עולם, בהגדרתן, הן אלה שיש להן זיקה קוסמופוליטית, שהן מעוררות עניין אוניברסאלי, משמשות יעד לתיירות ומציעות מגוון תרבותי, חווייתי, אדריכלי והיסטורי. אם לירושלים שמור מקום בנצח בזכות עברה המפואר, הרי שתל-אביב היא העיר העברית הצעירה והבועטת, השואפת להגדרת עיר עולם יותר מכל עיר אחרת, וככזו היא "זכאית" לאיקונים משלה, שיסייעו לה למתג את עצמה ולהיחרט בתודעת העולם.
המבקרים אוהבים לדבר על כסף. הרבה כסף - הרבה ביקורת וסכומים עגולים הרי זה משובח. 50 מיליון דולר (במוזיאון), 100 מיליון שקל (בהבימה). 105 - עוד יותר טוב, יש חריגה לדון בה, חוסר פרופורציה זועקת למרחוק (נכתב שאותם 5 מיליון שקלים הם הם שאיפשרו את שיפוץ האולמות הקטנים. ובלעדיהם, לא נשאר עודף?).
העיר מחכה לכם
הרי בכל פרויקט בנייה, קטן כגדול, אפשר לדבר על חריגות ותוספות בלתי צפויות. ומה שנכון לשיפוץ דירת שלושה חדרים נכון מאות מונים כשמדובר בהיכלות ומבני ציבור. בצד אורבים כבר אלה שיעשו את החשבון. אבל לא מדובר בחשבון אלא בהתחשבנות, במובנה הקרתני והקטנוני. לא מדובר בשקלול ההוצאות וכדאיותן לנוכח ההישגים, החיסכון העתידי.
כי גם זאת יש לדעת: גיוס הכספים לבנייה אינו פשוט, הוא דורש מיומנות ושתדלנות וכיבודים ועסקאות מאחורי הקלעים. אך הוא קל הרבה יותר מגיוס כספים לתחזוקה ארוכת טווח.
עובדה היא שמבנים איכותיים, יקרים ויוקרתיים, שומרים על ערכם ונשמרים טוב יותר ממבנים זולים וחסרי הדר. הן בעמידותם הטבעית והן בתרבות השימוש בהם, חומרים משובחים קוראים להתנהלות המכבדת את החלל. פרופורציות קתדרליות, מעוררות יראה, משפיעות על התנהגות האנשים בבניין. זוהי הפסיכולוגיה של המבנה. השיחות קצת מהוסות, הידיים לא נשלחות באופן בלתי מודע להכתים קיר, המסטיק לא מודבק בתחתית הכיסא.
ועם זאת, לאור המציאות הכלכלית של השנים האחרונות בעולם, נראה שזוהי שירת הברבור של אדריכלות הראווה. הטרנד שהחל בקול תרועה בסוף שנות ה-90, דועך כיום וחוזר לקנה מידה אנושי וצנוע יותר. ההשתוללות הצורנית הממוחשבת מפנה את מקומה למחשבות על משמעות ותוכן.
הקושי התקציבי וצרכי הקיימות מעבירים את הפוקוס לשימור ומחזור בניינים וסביבות עירוניות. בארץ, יש להניח שגם אלה יתקלו בביקורת עממית כמקובל. זוהי הרי קבלת הפנים היחידה שאנחנו מצטיינים בה במיוחד. ובינתיים, כמו שכתב אחד הטוקבקיסטים: לידיעתכם, זה כבר לא בון טון להשמיץ. צאו לבלות, תפקחו עיניים. העיר מחכה לכם.
